top of page

"ביהמ"ש רשאי לאשר": שיקול דעת שיפוטי בהחלטה לדחות בקשות לאישור תובענות ייצוגיות

עודכן: 30 במרץ 2023

נייר העמדה דן בפרשנות ביהמ"ש את הרישא לס'8(א) לחוק תובענות ייצוגיות ומציע אפשרות חלופית להכנסת שיקול הדעת של בית המשפט במסגרת התנאים הקיימים בחוק



בית המשפט המחוזי מרכז, מפי השופטת אסתר שטמר, דחה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה חוקיות התשלום הקבוע שגבתה ספקית גז ביתי מלקוחותיה. המבקש טען כי בחוזה המשיבה עם לקוחותיה לא מוזכר המונח "תשלום קבוע" אלא "דמי שימוש" ולכן, בהעדר עיגון חוזי לגבייתו, הגבייה נעשתה תוך הפרת חוזה ועשיית עושר ולא במשפט. לפיכך, עתר המבקש לביטול הגבייה ולהשבת הסכומים שנגבו ע"י המשיבה מלקוחותיה ב-7 השנים האחרונות.[1] המשיבה טענה כי לפי חוק הגנת הצרכן,[2] עוסק רשאי לגבות "תשלום קבוע" שהוא תשלום שאינו תלוי בהיקף הצריכה וכי המונח "דמי שימוש" המופיע בחוזה בין המשיבה ללקוחותיה, הוא התשלום הקבוע אותו מתיר הדין לגבות.[3] השופטת סברה כי אין אפשרות סבירה שהשאלה המשפטית תוכרע לטובת הקבוצה אך ציינה כי אף אם האפשרות קיימת, יש להשתמש בשיקול הדעת הנתון לבית המשפט שלא לאשר בקשה לאישור תובענה ייצוגית למרות שמתקיימים כלל התנאים לאישורה, זאת מכוח ס'8(א) לחוק תובענות ייצוגיות,[4] הקובע כי בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית.[5] מקרה זה, קבעה השופטת, הוא אחד מאותם מקרים שבהם למרות שמתקיימים כלל התנאים לאישור הבקשה, יש לדחותה משום שהחיוב נעשה כדין, ורק כינויו אינו זהה לכינוי שניתן לו בחוזה ולכן לשיטתה אין זה ראוי לבזבז משאבים ציבוריים על בירור שאלה משפטית חסרת תוחלת.[6] על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון, שטרם נדון נכון למועד כתיבת רשומה זו.[7]

רשומה זו תעסוק בפרשנות המילה "רשאי" בסעיף 8(א) לחוק, תוך בחינת כוונת המחוקק והאופן בו מונח זה פורש ויושם בפסיקה.

כמקובל בפרשנות חוק, נפנה תחילה לפרשנות המילולית.[8] על פי הפירוש המילולי המקובל, המילה "רשאי" פירושה יש לו רשות, זכאי, שמותר לו.[9] מצד שני, אם נפנה לפירוש תכליתי הכולל את הרקע החקיקתי, כוונת המחוקק ותכליות החוק,[10] ניווכח כי במקרה זה, התוצאה אשר נגזרה מהפרשנות המילולית איננה מובנת מאליה. בהצעת החוק לדיון מוקדם,[11] נוסח הסעיף היה "הגשת תובענה ייצוגית טעונה אישור בית המשפט והוא לא יאשרה אלא אם כן שוכנע שנתקיימו התנאים האלה" (ההדגשה אינה במקור). אם כך, נראה שניתן ללמוד כי המחוקק שקל את האפשרות לנסח את הסעיף באופן שמונע מביהמ"ש הפעלת שיקול דעת מעבר לתנאים המפורטים, אך לא בחר בדרך זו בסופו של דבר. עם זאת, מבחינת הנאמר בוועדת החוקה, חוק ומשפט,[12] עולה שהמחוקק לא ייחס חשיבות לבחירתו במילה זו: "הנושא הוא הגבלת שיקול הדעת של בית המשפט. היום בס' 8 כתוב שאם כל התנאים הרשומים מתקיימים, ביהמ"ש יאשר. מעבר לתנאים האלה הוא לא ישקול עוד ועוד שיקולים. הטענה היא שזה צריך להיות "רשאי לאשר"". חה"כ (כתוארו אז) רשף חן: "זה חסר משמעות. יאשר ורשאי לאשר זה אותו דבר". היו"ר מיכאל איתן (כתוארו אז): "אז תכתבו רשאי לאשר".

מדברים אלה נראה שלשיטת המחוקק המונח "רשאי לאשר" שקול למילה "יאשר". עם זאת, מעיון בפרוטוקול ישיבה מאוחרת יותר של הוועדה בהתייחס לסעיף אחר, ס'20(א)(3), עולה מסקנה שונה. שם נאמר: "הנוסח של הסמכות של בית המשפט להחליט...היה בלשון של "רשאי", לשום עניין הוא לא היה בלשון של חובה. "רשאי" זה אומר רשאי, ויכול לעשות גם דברים אחרים".[13] ניתן גם לטעון כי כשהמחוקק רוצה להקנות שיקול דעת לבית המשפט לדחיית בקשה לאישור, הוא עושה זאת בצורה מפורשת ובאופן תחום ומוגבל למקרים מסוימים, כפי שעושה בס'8(ב) לחוק. לפי הסעיף, לבית המשפט יש שיקול דעת לדחות בקשה לאישור אף שהיא עונה על כל דרישות החוק, אם אישור התובענה עשוי לגרום נזק כבד לגוף ציבורי או לגוף המספק שירות חיוני לציבור.[14] ניתן ללמוד זאת מהשימוש במילים "שוכנע בית המשפט" ו"רשאי להתחשב בכך". אם כך, קיים חוסר קוהרנטיות בחקיקה; אמנם בסעיף אחד המחוקק בוחר במילה "רשאי" בלבד ובסעיף אחר נוקט בלשון מפורשת, אך בוועדה אחת נטען כי פירוש הביטויים הוא היינו הך ובוועדה אחרת כי יש משמעות לבחירת המילה. מכל מקום, בית המשפט בפסיקותיו החוזרות בחר בפרשנות המאפשרת לו שיקול דעת רחב לדחיית בקשות לאישור גם כשהן עומדות בכלל התנאים;

כך למשל, בעניין בן עדי השופטת ברון קבעה כי ישנן נסיבות שבהן חרף התקיימות התנאים שבסעיף 8(א) לחוק, רשאי ביהמ"ש לקבוע שאין מקום לאשר את התביעה כייצוגית.[15] לשיטתה, המונח "רשאי" משמש כמונח שסתום באמצעותו בוחן ביהמ"ש אם ראויה התובענה שלפניו להתברר בהליך ייצוגי. בחינה זו נעשית תוך שקילת שיקולי מדיניות משפטית כגון מטרות החוק המנויות בס' 1,[16] ההשלכות שיהיו לאישור התובענה כייצוגית על נותני השירותים והספקים באופן שישתק את פעילותם, יפגע בציבור ועוד. בעניין זה, השופטת שוכנעה כי אף אם התנאים לאישור היו מתקיימים, אישור הבקשה ובהמשך מתן סעד ההשבה המבוקש יובילו לפגיעה בציבור הרחב שנהנה מהכסף שחולק למטרות ציבוריות ואין להתעלם מפגיעה זו.[17]

אף בעניין אלאלוף,[18] השופט גרוסקופף קבע כי השימוש בסמכות לדחות בקשה לאישור בהתקיים כלל התנאים צריך להיעשות במשורה, "שכן לא בנקל ידחה בית המשפט בקשה לאישור תובענה כייצוגית העומדת לכאורה בדרישות החוק". לשיטתו, אחד המקרים העשויים להצדיק שימוש בשיקול הדעת הוא כאשר השופט מתרשם שאי ההצדקה לניהול תובענה ייצוגית לא נובעת מאי עמידה בתנאי מסוים אלא מחיבור של מספר טעמים אשר מבססים מסקנה שאישור הבקשה אינו תואם את תכליות ההליך הייצוגי. מקרה כזה, יהיה אחד מאותם מקרים נדירים בהם ראוי לעשות שימוש בשיקול הדעת מכוח לשון "רשאי" ברישא של סעיף 8(א) לחוק. בעניין אלאלוף, הטעמים המצטברים היו חיצוניים לתנאים המפורטים בלשון החוק והשופט מציין בין היתר את העובדה כי חברי הקבוצה הם גופים מסחריים מבוססים, אשר יכולתם לנהל הליכים משפטיים אינה נופלת מאלו של המשיבות, ולמרות זאת במשך שנים נמנעו חברי הקבוצה מלאכוף את זכויותיהם.[19]

בעניין פריניר,[20] השופט מלצר הסיק מלשון הסעיף כי שיקול הדעת של בית המשפט איננו מוגבל אך ורק לתנאים הקבועים בסעיפים 8(א)(1)-(4) לחוק. יחד עם זאת, ציין כי משום שהמחוקק הכיר במפורש באפשרות להתחשב בנזק הכלכלי העלול להיגרם לגופים ציבוריים הנתבעים בס'8(ב)(2), אז במסגרת השיקולים אין מקום לכך שבית המשפט יעניק משקל מכריע לשיקולים מהסוג של פגיעה כלכלית או במוניטין של הנתבע. השופט ציין כי התחשבות בשיקולים אלה יהיה במקרים חריגים וקיצוניים, בהם עשוי בית המשפט לבסס את החלטתו לדחות בקשה לאישור תובענה ייצוגית על שיקולים נוספים, אך זאת במסגרת התנאי של "הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין". לשיטתו, החמרת התנאים לאישור תובענה כייצוגית חורגת מהאיזון שקבע המחוקק ועל כן היא איננה ראויה.[21]

ניתן לתהות מדוע קיים צורך בשימוש ברישא של הסעיף, בעוד שקיים תנאי בסעיף 8(א)(2) לחוק המאפשר לביהמ"ש להכניס דרכו את שיקול דעתו; "...הדרך היעילה וההוגנת בנסיבות העניין". שאלת בחירת בית המשפט בדרך זו מתחזקת במיוחד משום שהמחוקק לא ביאר מה כוונתו ב"יעילה והוגנת" ולכן, על פניו, נראה שקיים פתח לשיקול דעת רחב דרך תנאי זה. בדברי ההסבר, מלבד האמירה ש"תובענה ייצוגית תיחשב בדרך כלל כדרך היעילה וההוגנת ביותר כאשר מספרם הרב של חברי הקבוצה גורר חוסר יכולת מעשית לצרף את כולם כבעלי דין", אין פירוט מתי בדיוק תובענה ייצוגית היא לא הדרך היעילה וההוגנת לדון בעניין ומה על בית המשפט לבחון בסוגייה זו וגם בפסיקה אין תשובה ברורה לכך. במרבית המקרים דנו בתי המשפט בשאלת ההומוגניות של הקבוצה המיוצגת וקבעו כי במקרים שבהם נחוץ בירור עובדתי פרטני אז התובענה הייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת.[22] ייתכן שהבחירה להשתמש בסמכות ה"רשאי" על-אף הפתח הנוסף לשיקול הדעת נעוצה בכך שבית המשפט תופס מסגרת זו כמאפשרת לשקול שיקולי יעילות והוגנות בלבד, גם אם אין הם מוגדרים במדויק, בעוד פתח ה"רשאי" מאפשר, כביכול, לדחות בקשה לאישור על בסיס שיקולים נוספים. בהקשר זה, בפסיקה האמריקנית הוצע מבחן תלת-שלבי מפורט שעל בית המשפט לבחון כדי להכריע בשאלה אם התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת לדון בנושא.[23]

נראה, אם כן, שלשיקול הדעת במסגרת תנאי זה יש הגבלה מסוימת. בדומה לכך ובהמשך לדוגמאות שהובאו ברשומה זו, אני סבורה כי גם לרישא של סעיף 8(א) לחוק ראוי לקבוע מבחנים ברורים באופן שיגביל את שיקול הדעת ויגדיל את הוודאות המשפטית.

[1]ת"צ (מחוזי מרכז) 4672-01-20 גורודיש נ' החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ, פסקה 6, (נבו 6.7.2022) (להלן: "עניין גורודיש"). [2]ס'13ב(ב3) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981. [3]עניין גורודיש, לעיל ה"ש 1, בפסקה 7. [4]חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "החוק"). [5]עניין גורודיש, לעיל ה"ש 1, בפסקה 9. [6] שם, פסקה 24. [7]ע"א 7087/22 גורודיש נ' החברה האמריקאית - ישראלית לגז בע"מ (נבו 6.11.2022). [8]בג"ץ 9098/01 גניס נ' משרד הבינוי והשיכון, פסקה 20 לפס"ד השופט חשין, (נבו 22.11.2004) (להלן: "עניין גניס"). [9]"רשאי", איתן אבניאון, מילון אבניאון (ספיר המקוון) (ינון קחטן עורך ראשי 2019). [10]עניין גניס, לעיל ה"ש 8, בפסקה 21. [11]הצעת חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ג-2003. [12]פרוטוקול ישיבה 660 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-16 (7.2.2006). [13]פרוטוקול ישיבה 667 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-16 (1.3.2006). [14]אביאל פלינט, חגי ויניצקי, תובענות ייצוגיות, עמ' 110 (2017) (להלן: "פלינט וויניצקי"). [15]ב-ת"צ (מחוזי ת"א) 2023-09 בן עדי נ' מפעל הפיס, פס' 43 לפסק דינה של השופטת ברון (נבו 10.4.2014) (להלן: "עניין בן עדי") המבקשים הגישו כנגד מפעל הפיס בקשות לאישור תובענה ייצוגית בטענה כי מפעל הפיס קיים את הגרלת הלוטו החדש תוך הפרת חובה חקוקה וכי מפעל הפיס ביצע הטעיה בפרסום. השופטת ברון דחתה את הבקשות משום שלא עמדו בתנאים המופיעים בס'8(א) לחוק תובענות ייצוגיות אך הדגישה כי גם אם היו עומדות בתנאים, הייתה סבורה כי אין לאשר את הבקשות. [16]החוק, לעיל ה"ש 4, ס'1. [17]עניין בן עדי, לעיל ה"ש 15, פסקה 43. [18]בת"צ (מחוזי מרכז) 49512-01-16 הצלחה התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת נ' אלאלוף ושות ספנות בע"מ, פסקה 24 לפסק דינו של השופט גרוסקופף (נבו 22.9.2019) נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה כנגד 15 חברות המשמשות כסוכנות אוניות והמייצגות בארץ חברות ספנות בינלאומיות, אשר עניינה בטענה כי התעריפים שגבו המשיבות בגין שירותי סוכן אונייה חרגו מהמותר על פי התעריפון המחייב שנקבע. נפסק, כי בשל הצטברות מספר תנאים וטעמים לדחיית הבקשה, לא קיימת הצדקה לניהול ההליך הייצוגי, על אף שהיעדר ההצדקה לא נגרמת מאי עמידה בתנאי כזה או אחר. ערעורים הדדיים על פסק הדין נדחו בע"א 7560/19. [19]שם, פסקה 25. [20] בע"א 8037/06 שי ברזילי נ' פריניר (הדס 1987) בע"מ, סז(1) 410 (2014) נדון ערעור על דחיית בקשה לאישור נגד חברת פריניר בבית המשפט המחוזי, זאת למרות שבית המשפט המחוזי קבע כי פריניר הטעתה לכאורה את צרכניה, הפרה חובות חקוקות המוטלות עליה והתרשלה כלפי מי שרכש מוצרים מסוימים מתוצרתה. בית המשפט העליון קבע כי המערערים הוכיחו ברמת ההוכחה הנדרשת כי יש להם עילות תביעה נגד פריניר וכי קיימת אפשרות סבירה שהן תוכרע לטובת הקבוצה ולכן הערעור מתקבל ובקשת האישור מתקבלת גם היא. [21] שם, פסקה 78. [22]פלינט וויניצקי, לעיל ה"ש 14, עמ' 201. [23]שם, עמ' 202.

57 צפיות0 תגובות

Comentários


bottom of page