הרשימה תעסוק בפסיקת ביהמ"ש העליון ביחס להיקף זכות ההתנגדות במסגרת פרשנות תיקון 10 לחוק.
ביהמ"ש העליון מפי כבוד השופטת ענת ברון דן בבקשת רשות ערעור, על דחייתה על הסף של בקשת התנגדות להסדר פשרה שהוגשה ע"י הפורום להסדר הוגן (להלן: "המבקשים")[1], כנגד חברת החשמל (להלן: "עניין ויסבורד").[2] בעניין ויסבורד הוגשה בקשה לאישור תובענה כייצוגית, בטענה כי חברת החשמל גבתה מלקוחותיה סכומים בלתי מוצדקים בגין "קריאת מונה" ולא פיצתה אותם כדין. עילת התביעה התבססה בעיקרה על חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. לאחר אישור התובענה כייצוגית, הצדדים פנו לגישור שבסופו הגיעו להסדר פשרה.[3] המבקשים הגישו בקשת התנגדות להסדר הפשרה, וזו נדחתה על הסף מפי כבוד השופט ד"ר מנחם רניאל, בטענה, בין היתר, כי: "...המתנגדים אינם זכאים להגיש התנגדות.. – משום שעד להגשת ההתנגדות לא פעלו לטובת חברי הקבוצה".[4] בעקבות החלטה זו הגישו המתנגדים בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.[5]
בערעור, נדרש ביהמ"ש העליון לשאלת היקף יריעתה של זכות ההתנגדות המעוגנת בסעיף 18(ד) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "החוק"),[6] ובפרט לתנאי הסף להגשת ההתנגדות המופיעים בסעיף 18(ד), שהוסף במסגרת תיקון 10 לחוק.[7] לפיו, על מבקש ההתנגדות להיות "אדם הפועל לטובת עניינים של חברי הקבוצה". ואולם, כפי שעולה מפסק הדין בערכאת הערעור, על אף שהגיעה להכרעה זהה לזו של ביהמ"ש המחוזי, השופטת ברון סברה אחרת לעניין פרשנות סעיף זה. לדידה, לאור חשיבותו הרבה של מוסד ההתנגדות, ניתן לראות בעצם הגשת ההתנגדות את "הוכחת הפעולה" הנדרשת לטובת חברי הקבוצה.[8]
במסגרת רשימה זו, אבקש לדון במהותו של הסדר הפשרה ובמיקומו בהליך התובענה הייצוגית. כמו כן, בלב הרשימה אדון ב"מוסד ההתנגדות", בחשיבותו הרבה להליך התובענה הייצוגית, בהשפעתו על "בעיית הנציג" הקיימת ובהשלכות אפשריות על מטרות ההליך המנויות בסעיף 1 לחוק.[9]
א. הסדר פשרה: השלכותיו על הליך התובענה הייצוגית, מעליו וכשליו
בניגוד לפשרה בתובענה אזרחית רגילה, שהיא למעשה עניינם של הצדדים להליך בלבד, פשרה במסגרת הליך של תובענה ייצוגית מגדירה את זכויותיהם של חברי הקבוצה שבשמם הוגשה התביעה. ודוק: הגם שבבסיס ההליך ניצב האינטרס של חברי הקבוצה, קולם אינו נשמע במהלכו. ואולם, באופן פרדוקסלי אך אינהרנטי להליך, הסדר פשרה שאושר על ידי ביהמ"ש מחיל על חברי הקבוצה מעשה בית דין. לאור שכיחותה של הפשרה בהליך זה מחד גיסא, [10] והשפעתה על כלל חברי הקבוצה מאידך גיסא, קבע המחוקק כי בטרם יאשר ביהמ"ש הסדר פשרה, עליו לקבוע שהוא "ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה".[11] מכיוון שמדובר בסטנדרט עמום אשר ביהמ"ש מתבקש לצקת לו תוכן, המחוקק אף קבע מספר שיקולים שעל ביהמ"ש לשקול בבואו לאשר הסדר פשרה.[12] לאור האמור, ניתן לגרוס כי ישנה חשיבות רבה לכך שסיום הליכים על דרך הפשרה יגשימו את מטרות החוק, ובכלל זאת מתן סעד הולם לחברי הקבוצה והרתעה מפני הפרת הדין.[13] ניתן להצביע על ארבע בעיות מרכזיות אשר נמנות עם הסדר הפשרה: תביעות סרק, קשיי הערכה, "בעיית הנציג" והיעדר אדברסריות.[14] לאור הקשרן לרשימה זו, אציג את שתי האחרונות כדלקמן:
"בעיית הנציג" – החשש הוא שמא התובע המייצג ובא כוחו יבכרו את האינטרסים שלהם על פני האינטרס של הקבוצה המיוצגת. שכן, באופן ייחודי להליך זה, התובע ובא-כוחו נושאים באופן בלעדי בעלות ובסיכון שבניהול התובענה. אף על פי כן, אלו נושאים בחלק קטן בלבד מפירותיה.[15] משכך, החשש הוא כי חלף ניהול ממצה של ההליך, האחרונים יגבשו הסדר פשרה שאינו ראוי.[16] ככלל, בעיית הנציג משפיעה על מטרות הפיצוי וההרתעה, באופן החוטא להגשמתן.[17] היעדר אדוורסריות– להבדיל מהליך "רגיל", במסגרת הליך אישור הסדר פשרה בתובענה ייצוגית קיים אינטרס משותף לנתבע, לתובע ולבא כוחו. זאת, משום שבניגוד לשלב בקשת האישור, בשלב הסדר הפשרה קיימת "הטיה מבנית" והצדדים לפתע הופכים לבעלי אינטרס זהה – לשכנע את ביהמ"ש כי הסדר הפשרה ראוי והוגן בנסיבות העניין.
ב. "מוסד ההתנגדות" וחשיבותו להבטחת מטרות החוק
מנגנון ההתנגדות מעוגן בסעיף 18(ד) לחוק, ומונה מספר גופים הרשאים להגיש התנגדות להסדר פשרה. חשיבותו הרבה של מוסד ההתנגדות נובעת בראש ובראשונה מכשליו של הסדר הפשרה – "בעיית הנציג" והיעדר אדוורסריות –שבבסיסם, כאמור, נעוץ פער אינטרסים מהותי בין התובע המייצג ובא כוחו לבין חברי הקבוצה. לא אחת, ולאחרונה ביתר-שאת, עומד ביהמ"ש העליון על חשיבותו של מנגנון זה כפתרון אפשרי לפערי האינטרסים שבין התובע הייצוגי ובא כוחו לבין חברי הקבוצה.[18] בהיעדר הליך אדוורסרי, הגשת התנגדות מנומקת לבית המשפט מאפשרת לאחרון לקבל נקודת מבט נוספת שהינה חיצונית לצדדים המצויים במצב של ניגוד עניינים מובנה.[19] אי לכך, הבטחת מנגנון התנגדות רחב ויעיל, המשמיע את קולו של צד שלישי אובייקטיבי, עשוי להבטיח כי "בעיית הנציג" והיעדר האדוורסריות יסוננו מהסדר הפשרה. בכך, האחרון עשוי לגלם סעד הולם לניזוקים, ובה בעת לתרום באופן ישיר להגברת הרתעה יעילה מפני הפרת הדין. בהמשך הרשימה אציג את פרשנות בית המשפט את התיקון ביחס להתנגדות, וכן אדון בה בהיבט נורמטיבי.
ג. פסיקת ביהמ"ש העליון בערעור בעניין ויסבורד והשפעתה האפשרית על היקף המתנגדים
הגם שאין חולק על חשיבותו של המנגנון, נדמה כי אין תמימות דעים באשר להיקף הזכאים להגשת התנגדות מכוח תיקון מס' 10 לחוק. כך, מצד אחד יש הסוברים כי נכון לפרשו על דרך הצמצום ומציעים, למשל, כי ראוי שהמבחנים לעניין "אדם הפועל לטובת עניינם של חברי הקבוצה" יהיו זהים למבחנים בבקשת הצטרפות לצד להליך כ"ידיד בית משפט". ודוק: הלכה למעשה, שמיעת מתנגדים שאינם נמנים עם חברי הקבוצה תעשה בנסיבות מיוחדות ובמקרים נדירים.[20] יתר על כן, אף בית המשפט עצמו נתן פרשנות מצמצמת, כך שבמקרים חריגים בלבד תותר הגשת התנגדות ע"י מי שאינו חבר קבוצה.[21] נדמה כי בבסיס גישה זו ניצב החשש מהתפתחות מוסד "המתנגד המקצועי". קרי, מתנגדים שיגישו התנגדויות סרק על מנת לגבות שכר טרחה בתמורה להסרת התנגדותם.[22] חשש נוסף עשוי להיות פגיעה בתמריצי הצדדים להליך, כאשר האחרונים יגלמו בהסדר הפשרה את סכנת התערבותו העתידית של ביהמ"ש בעקבות התנגדות.
מן העבר השני, יש הסבורים כי יש להעניק לתיקון פרשנות מרחיבה. למשל, מגישתו של ביהמ"ש העליון, כפי שהובאה לידי ביטוי בפסק הדין בערעור בעניין ויסבורד, עולה חשיבות רבה בהרחבת היקף הזכאים להגשת התנגדות. זאת, בייחוד לאור הקשיים בהסדר הפשרה עליהם עמדתי ברשימה זו, ועל מנת להבטיח את קיומן של מטרות החוק. דומה, כי בהתאם לפסיקה עדכנית, ביהמ"ש העליון יישר קו ביחס לפרשנות התיקון והדגיש את חשיבות מוסד ההתנגדות.[23]
ראשית, בערעור בעניין ויסבורד ביהמ"ש קבע כי לאור תיקון מס' 10 אין מקום לצמצם את קשת המתנגדים. בנוסף נקבע כי עצם הגשת ההתנגדות כשלעצמה מהווה "פעולה לטובת חברי הקבוצה", הסוללת את הדרך לבחינת ההתנגדות לגופה.[24] סבורני כי העובדה שביהמ"ש נדרש לגופו של עניין, על אף שהסכים עם תוצאת פסק הדין בבית המשפט קמא, מלמדת כי ראה חשיבות במתן התייחסות למשמעות פירוש התיקון והרחבת היקף המתנגדים – ומכאן חשיבותו. באופן דומה, בעניין הוט מובייל ביהמ"ש פסק פה אחד כי לאור תיקון מס' 10 לחוק, אין בעובדה שהמתנגדים אינם חברי קבוצה כדי לשלול את זכאותם להגיש התנגדות.[25] אף בעניין ויסולי, על אף משיכת הערעור על ידי המערערת, ביהמ"ש, שראה חשיבות רבה במתן פסק דין שעסק בסוגיות מהותיות ביחס למוסד ההתנגדות,[26] חזר והשריש את ההלכה בעניין הוט מובייל, וקבע כי גם מי שאינו חבר בקבוצה, אך פועל לטובתה (ראו ערעור בעניין ויסבורד), רשאי להתנגד להסדר פשרה.[27] יש שיטענו כי נפקותא המעשית של פרשנות זו מרחיקת לכת. דומה כי ביהמ"ש העליון ער לחשש זה, ומחד ציין כי בכדי למנוע התנגדויות סרק, רשאי הוא לפסוק הוצאות משפט למתנגד "המקצועי" ככל וזו מיותרת.[28] מאידך, עמד בית המשפט על החשיבות הרבה במתן תמריץ חיובי להגשת התנגדויות יעילות בדמות מתן גמול ושכ"ט.[29]
דומה כי קיימת מגמה חדשה בפסיקת ביהמ"ש העליון בכל הנוגע לחשיבות מוסד ההתנגדות. לפרשנות זו השלכות רוחב על ההליך ומטרותיו. מוסד ההתנגדות מעלה על הכף שלוש מטרות מרכזיות: מנגנון זה עשוי לחזק את ההרתעה ולהבטיח מתן סעד הולם. אך בה בעת, במצבים של התנגדות סרק, עשוי האחרון לפגוע בניהול יעיל והוגן של ההליך. סבורני כי דיון נורמטיבי בדבר היקף זכות ההתנגדות משפיע באופן ישיר על מטרות החוק, בבחינת מטוטלת עדינה. ודוק: לכאורה, ככל שהיקפה רחב יותר, כך נשיג יותר הרתעה וסעד הולם ופחות יעילות, וההפך. אולם, לשיטתי, פרשנות בית המשפט העליון בעלת היגיון רב. ניתן לטעון כי לאור הקשיים שבהסדר הפשרה, וכתוצאה מהפגיעה בהרתעה היעילה ובפיצוי ההולם לניזוקים, הלכה למעשה, הפרת הדין כלכלית לנתבע. משכך, הנתבע עשוי לחזור ולהפר שנית, גם אם במצבים שונים. במצב זה, הסדר פשרה שאינו מגלם הרתעה יעילה, למעשה אף גורם לבזבוז משאבים מצד בית המשפט. לפיכך, מעל ומעבר לפגיעה בהרתעה, בזבוז המשאבים עשוי לפגוע, גם אם באופן עקיף, במטרת היעילות של התובענה.[30] מנקודת מבט זו, נראה כי קיימת הצדקה משמעותית להעצמת מוסד ההתנגדות, מוסד שתפקידו המרכזי לתקן את הכשלים האינהרנטיים בהסדר הפשרה ולהביא לידי פיצוי הולם, הרתעה יעילה ואף לגרום להגברת היעילות.
כך או כך, השאלה הנורמטיבית בדבר הקיפו של מוסד ההתנגדות נגזרת מדיון מעמיק יותר בתכליות שבבסיס הליך התובענה הייצוגית והיחס ביניהן, ובלאו הכי – יצירת פתרון הולם שיאזן באופן ראוי בין הקשיים המבניים ומטרות החוק השונות הינו מלאכה מורכבת.
[1]הפורום להסדר הוגן הינו ארגון וולנטרי פרטי, הבוחן הסדרי פשרה בתובענות ייצוגיות באורח מקצועי. ת"צ (תל אביב-יפו) 39644-04-20 זיגון נ' חברת החשמל לישראל בע"מפסק 12 (נבו, 11.04.2022). [2]ת"צ (חיפה) 39223-02-19 הפורום להסדר הוגן מרים ויסולי נ' ויסברוד (נבו, 11.11.2021) (להלן: "עניין ויסבורד"). [3]שם, פסקאות 1-3. [4]שם, בפסקה 2. [5]רע"א 8080/21 הפורום להסדר הוגן מרים ויסולי נ' ויסבורד (נבו, 27.11.22) (להלן: " ערעור בעניין ויסבורד"). [6]סעיף 18(ד) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "החוק"). [7]תיקון מס' 10 לחוק תובענות ייצוגיות (הסדרי פשרה והסתלקות), התשע"ו – 2016 (להלן: "תיקון 10 לחוק"). [8]ערעור בעניין ויסבורד, לעיל ה"ש 5 בפסקה 21. [9]המטרות המנויות בסעיף 1 לחוק: מתן סעד הולם, מימוש זכות הגישה לערכאות, אכיפת הדין והרתעה וניהול יעיל, הוגן וממצה. [10]מבין כלל בקשות האישור לתובענה ייצוגית (מכניסת החוק לתוקף ועד 2013), הסדר פשרה בטרם אישור הבקשה הוא המנגנון השני בשכיחותו לסיום התובענה. ראו: קרן וינשל-מרגל ואלון קלמנט, "יישום חוק תובענות ייצוגיות בישראל – פרספקטיבה אמפירית" עיוני משפט מה (709), 738 (2016). מתוך נותנים אמפיריים של 2,056 תיקים, זאת ביחס לתקופה מכניסתו לתוקף של חוק תובענות ייצוגית ועד 2013. [11]סעיף 19(א) לחוק. [12]סעיף 19(ג)(א)(2) לחוק. יתרה מכך, בשל החשיבות האמורה בקיום הסדר שיגלם מתן סעד הולם, קבע המחוקק פרוצדורת שינחו את ביהמ"ש בבואו לאשר הסדר פשרה (סעיף 18, 19 לחוק). לדיון ממצה בפרוצדורת האמורות ולחשיבות בעמידה עליהן ראו: אלון קלמנט "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית" משפטים מא, פרק ד, 37 (2011). [13] ערן טאוסיג "התנגדות להסדר פשרה בתובענה ייצוגית – אליה וקוץ בה" הפרקליט נג, 396 (2015) (להלן: "טאוסיג – אליה וקוץ בה"). [14]לדיון מפורט יותר ברשימת הקשיים של הסדר הפשרה, ראו אלון קלמנט "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית" משפטים מא, 9 (2011) להלן: "קלמנט פשרה והסתלקות"). [15]לעניין זה ראו שיטת האחוזים: קלמנט, פשרה והסתלקות בעמ' 84-87; אלון קלמנט "קווים מנחים לפרשנות חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006" הפרקליט מט, 131 בעמ' 168-169 (תשס"ז); ע"א 2046-10 עזבון המנוח שמש נ' רייכרט פ"ד סה(2) 681, בעמ' 686 (נבו, 23.05.2012). [16]ע"א 1582/20 עו"ד חלפון נ' שמן משאבי נפט וגז בע"מ, פסקה 67 לפסק דינו של השופט גרוסקופף (נבו, 29.12.2021). [17]קלמנט פשרה והסתלקות, לעיל ה"ש 14 בעמ' 12. [18]ע"א 2398-22 שולץ נ' הוט מובייל בע"מ, פסקה 22 לפסק דינה של השופטת רות רונן (נבו, 30.11.2022) להלן: "עניין הוט מובייל"). [19]ע"א 7809-12 חאזן נ' קלאב הוטל אינטרנשיונלס (א.ק.ה), פסקה 14 לפסק דינו של הנשיא גרוניס (נבו, 31.12.2013) (להלן: "עניין חאזן"). שם ביהמ"ש קבע כי עקרונית, לאור החשיבות בהגשת התנגדות, אין מניעה לפסוק שכ"ט למתנגד (גישה שהתקבלה ע"י המחוקק בתיקון מס' 10 לחוק). [20]אביעד פלינט וחגי ויניצקי תובענות ייצוגיות, 633 (2017). [21] למשל בת"צ (תל אביב-יפו) 37226-04-19 ביטון נ' זר.פור.יו, פסקה 37 (נבו, 2.3.2022), שם נפסק כי ככלל, על המתנגד להראות כי הוא מבצע פעולה לטובת הקבוצה וכי קיימת לו זיקה מסוימת לנושא התובענה. כפועל יוצא, רק במקרים חריגים תותר הגשת התנגדות על ידי אדם שאינו חבר קבוצה. דוגמא נוספת ניתן לראות בפסיקת ביהמ"ש המחוזי בעניין ויסבורד כאמור לעיל, שם פורש התיקון באופן שבו על מנת להגיש התנגדות יש להוכיח פעולה לטובת הקבוצה בטרם הגשתה (לעיל, ה"ש 2). אזכיר כי פסיקה ביהמ"ש החוזי לעניין פרשנות הסעיף נהפכה בעליון. [22]עניין חאזן, לעיל ה"ש 19, בפסקה 15. [23] ע"א 8414-20 ויסולי נ' אבנר גבאי (נבו, 1.1.2023) (להלן: "עניין ויסולי"). [24]ערעור בעניין ויסבורד, לעיל ה"ש 5, פס' 21. [25]עניין הוט מובייל, לעיל ה"ש 18, פס' 22 לפסק דינה של השופטת רונן. [26]עניין ויסולי, לעיל ה"ש 23, פס' 5-8 לפסק דינה של השופטת רונן. בין הסוגיות הנידונות: האם על מתנגד לתמוך התנגדותו בתצהיר; האם זכאי המתנגד לחקור את הצדדים בחקירה נגדית; האם ניתן לפסוק הוצאות לטובת המתנגד ובא כוחו; [27] שם, בפס' 5 לפסק דינה של השופטת רונן. [28]שם, פס' 22; עניין הוט מובייל, לעיל ה"ש 18, פס' 27. שם נפסקו הוצאות למתנגדים על סך 10,000 ₪. [29]רע"א 582/20 עו"ד תלרז נ' שופרסל בע"מ, פס' 10 לפסק דינה של השופטת ברון (נבו, 25.7.2021). שם, בדומה למגמה שהצגתי בפרק ג', ביהמ"ש העליון עומד על חשיבות מוסד ההתנגדות ועל הצורך לחזק מוסד זה מחד, ולמנוע תביעות סרק מאידך. [30] קלמנט פשרה והסתלקות, לעיל ה"ש 14 בעמ' 28.
Comments