מתנגד להסדר פשרה – עובר אורח או בעל דין שווה זכויות?

עודכן ב: אפר 1

שלוש הערות קצרות על מעמד המתנגדים להסדר פשרה בתובענה הייצוגית, ועל הצורך בשיפור מעמדם בהליכי אישור הסדרי פשרה

לאחרונה, הוקם במשרד המשפטים צוות בין-משרדי לבחינת ההסדרים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "החוק").[1] בין יתר הדברים, מבקש הצוות לבחון את התועלת שבמנגנוני הפיקוח המוגברים שקובע החוק, לאור קיומה של בעיית נציג, המאפיינת את מנגנון התובענה הייצוגית כולו.[2] רשימה זו מבקשת להצטרף למברכים על יוזמת המשרד, ותעסוק באחד ממנגנוני הפיקוח החשובים שקובע החוק, הוא מנגנון ההתנגדות להסדר פשרה, המעוגן בסעיף 18(ד) לחוק.


נקודת המוצא של רשימה זו, בדומה לזו של הצוות הבין-משרדי, היא בעיית הנציג בתובענה הייצוגית: התובע המייצג ובאת כוחו נושאים בכלל העלויות והסיכונים של ההליך המשפטי, וזוכים רק בחלק מפירותיה של התובענה הייצוגית. לכן, בהליך אישור הסדר הפשרה, המייצג ובאת הכוח עלולים להסכים לפשרה שתותיר בידיהם סכום גבוה, אך תקפח את הקבוצה המיוצגת.[3] לאור היעדרותם של חברי הקבוצה, בהליך אישור הסדר הפשרה לא מתקיים למעשה דיון אדברסרי קלאסי, שכן הן התובע הן הנתבע מבקשים לשכנע את בית המשפט לאשר את הסדר הפשרה.[4] לאלו נוספת בעיית קשיי ההערכה: ככל שהבקשה לאישור הסדר הפשרה מוגשת בשלב מוקדם יותר של ההליך, המידע הנפרש בפני בית המשפט הוא מצומצם יותר, ומקשה עליו להעריך כיאות את סיכויי התביעה.[5] כפי שמציין פרופ' אלון קלמנט, מנגנון ההתנגדות נותן מענה לבעיית העדר הדיון האדברסרי בשלב אישור ההסדר, שכן ביכולתו של המתנגד להציג בפני בית המשפט עמדה השונה מעמדת הצדדים להסדר.[6] בהתאם, בית המשפט רשאי לפסוק גמול למתנגד, במידה והתנגדותו הביאה תועלת לקבוצה.[7]


מנגד, יש הטוענים כי מוסד ההתנגדות כופה עלויות משמעותיות על המערכת המשפטית לאור קיומן של התנגדויות סרק, המצדיקות את הגבלתו. התנגדויות אלו מוגשות על-ידי בעלי אינטרסים לצורך קבלת גמול בלבד, הגם שאין בהתנגדות תרומה ממשית להליך.[8] בכך, הן מביאות לבזבוז זמנו ומשאביו של בית המשפט, לעיכוב הליכים שהם ארוכים ממילא, ולעיכוב במתן הפיצוי לחברי הקבוצה.[9]


ביחס לביקורת זו, בידי בית המשפט קיימת האפשרות לצנן התנגדויות סרק בכך שימנע מפסיקת גמול למתנגדים ואף יפסוק הוצאות נגדם. על-ידי שימוש בסמכות זו, יכול בית המשפט להרתיע ex-ante מהגשת התנגדויות סרק, ולהפוך אותן לבעלות תוחלת כלכלית שלילית. ברשימה זו, אבקש להראות מדוע מגבלות אחרות החלות על מנגנון ההתנגדות אינן רצויות, שכן הן מקשות על מוסד ההתנגדות למלא את תפקידו הייחודי בהתגברות על הקשיים המאפיינים את הליך אישור הסדר הפשרה בתובענה הייצוגית.


(1) מגבלות על זהות המתנגדים

החוק הקיים מעניק זכות עמידה להגשת התנגדות לחמישה גורמים: חבר הקבוצה בשמה הוגשה הבקשה לאישור, אדם הפועל לטובת עניינם של חברי הקבוצה, רשות ציבורית או ארגון הפועלים לקידום מטרה ציבורית הקשורה בתובענה, והיועץ המשפטי לממשלה (להלן: "היועמ"ש").[10] יש המצדיקים את ההגבלות על זכות העמידה, ובראשן הדרישה להוכחת פעילות הקשורה בקבוצה או בנושא התובענה, כדרך להתמודדות עם בעיית התנגדויות הסרק.[11]


בעניין סגל-לוי,[12] שעסק בתובענה לפי חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968,[13] דחה בית המשפט את התנגדות המועצה הישראלית לצרכנות להסדר הפשרה. בית המשפט קבע כי ההיגיון המנחה את ההגבלה על זכות העמידה הוא לאפשר התערבות אך ורק לגופים בעלי מומחיות מיוחדת בנושא התובענה, ומשהמועצה עוסקת בנושאים כלליים הנוגעים לצרכנות, ואינה בעלת מומחיות בניירות ערך, יש לדחות את התנגדותה.[14]


באופן בו היא פורשה, הדרישה להוכחת פעילות הקשורה בקבוצה או בנושא התובענה מציבה חסם משמעותי להגשת התנגדויות בתחומים שלמים. כך למשל, לא ברור איזה ארגון יוכל להתייצב כמתנגד בתובענה שהוגשה בעילה לפי חוק התחרות הכלכלית, התשמ"ח-1988,[15] שכן אין בנמצא די ארגונים (אם בכלל) המקדישים את פעילותם לאכיפת דיני ההגבלים העסקיים.[16] תהייה דומה ניתן להעלות ביחס לתובענות המוגשות בענייני ביטוח וקופות גמל,[17] שאינם במומחיות העיקרית של ארגונים צרכניים.


בצורתה כיום, קיים חשש ממשי שדרישת זכות העמידה מצמצמת משמעותית את מי שביכולתם להגיש התנגדות. היא יוצרת הסתמכות מוגברת על גורמים מעטים שיש להם מומחיות מיוחדת, ולחילופין על היועמ"ש, שגם הוא פועל במסגרת מוגבלת של משאבים. במקרים רבים, ההמתנה ל"מתנגד המומחה" משמעותה ויתור על המנגנון היחידי שיאפשר קיום דיון אדברסרי. לא ברור מדוע כאשר נקודת המוצא היא אי-קיומו של הליך אדברסרי נכון לקבוע קטיגוריות פסילה נוקשות לאלו המבקשים להציע עמדה שונה מעמדת הצדדים להסדר.


(2) העדר כלים דיוניים מספקים

סוגיה שנייה היא העדר כלים דיוניים מספקים הניתנים למתנגד כדי לבסס את התנגדותו. להדגמת נקודה זו, נפנה לפסק הדין בעניין גבאי, שעסק בסוגיית חקירת המצהירים מטעם הצדדים להסדר הפשרה על-ידי המתנגדים.[18] ההוראות בחוק ובתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010 (להלן: "התקנות") קובעות כי בקשה לאישור הסדר פשרה תוגש בצירוף תצהירי באי כוח הצדדים ובעלי הדין, בהם יגלו את כלל הפרטים המהותיים להסדר הפשרה, לרבות הצהרה על אי-קבלת טובת הנאה הקשורה בהסדר.[19] עם זאת, בחוק ובתקנות לא קיימת הוראה מפורשת המעניקה זכות למתנגדים לחקור את המצהירים מטעם הצדדים.[20] בעניין גבאי, קבע בית המשפט כי מטרת התצהירים המוגשים "איננה להוות תימוכין ראייתיים לסוגיות העובדתיות הנדונות במסגרת הסדר הפשרה".[21] מכאן, נקבע כי ככלל אין מקום להורות על חקירתם של המצהירים, אלא בהתקיים מקרים חריגים בהם עולה כי נפל פגם בהתנהלות הצדדים להסדר הפשרה.[22]


לא ברור מדוע קביעת כלל המגביל את יכולת החקירה של המתנגדים, כפי שנקבע בעניין גבאי, היא איזון האינטרסים הנכון, בהינתן עוצמתה של בעיית העדר הדיון האדברסרי. כפי שמציין פרופ' קלמנט, התצהירים אמורים לספק מידע לבית המשפט על כלל הפרטים המהותיים להסדר, לרבות הערכת הסיכויים והסיכונים של הצדדים ביחס להמשך ההליך, וזאת בנוסף לגילוי מידע על טובות הנאה בהן זכו התובע ובאת כוחו.[23] לכן, על התצהירים לתמוך בכלל הטענות העובדתיות עליהן מבוססת הבקשה לאישור הסדר פשרה,[24] וזאת בניגוד להסדר הפשרה, שהוא חסר כל ערך ראייתי.[25]


אם כן, לצד הגשת ההתנגדות לבית המשפט, חקירת המצהירים תאפשר לברר את הפרטים המהותיים וההערכות שנפרשו על-ידי הצדדים בתצהירים, באופן שייתן מענה לבעיית קשיי ההערכה של סיכויי התובענה. בנוסף, אפשר שהחקירה תסייע למתנגדים לבסס את איכות התנגדותם, כך שהתרומה שתביא ההתנגדות לחברי הקבוצה תהיה גדולה יותר.


אכן, מתן אפשרות לכלל המתנגדים לחקור את המצהירים עתידה להעמיס עלויות על ההליך, בדמות עיכוב הליכים ארוכים ממילא. ברם, ניתן לשמור סמכות זו כסמכות שבשיקול-דעת של בית המשפט, תוך הספקת קווים מנחים להפעלתה, כדוגמת: דחיית בקשות לחקור כאשר ההתנגדות אינה מבוססת; ומנגד, אישור הליכי חקירה משמעותיים כשההתנגדות נוגעת ללב הערכת הסיכונים והסיכויים עליה מבוסס הסדר הפשרה.


בנוסף, נדרשת הרחבת הנגישות של המתנגדים לתיקי בתי המשפט. החוק אמנם מורה כי הסדרי פשרה שהוגשו לבית המשפט יפורסמו בפנקס התובענות הייצוגיות,[26] אך, בפועל, מסמכים רבים המחויבים על-פי חוק להופיע בפנקס, ביניהם הסדרי פשרה, אינם נמצאים בו.[27] היעדר פומביות מאלצת את המתנגדים לפנות לבתי המשפט לבקש את הסדרי הפשרה והמסמכים הרלונטיים ויוצרת עיכוב נוסף בהליך. פערי המידע מהם סובלים המתנגדים,[28] מחייבים פומביות רחבה יותר של תיקי בית המשפט, והגברת הציות לחובת הפרסום.


(3) מעמד המתנגדים בהליכי ערעור ואכיפה

סוגיה שלישית היא מעמד המתנגדים בהליכי הערעור והאכיפה הנוגעים להסדר הפשרה.

בעניין פרידמן, הורה בית המשפט העליון על צירופם של מתנגדים להסדר הפשרה כמשיבים לערעור שהוגש על החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את הסדר הפשרה.[29] נקבע, כי במקטע הקונקרטי של הבקשה לאישור הסדר פשרה, יש לראות במתנגדים "צד בפועל" להליך, וכי במידה ועמדתם הייתה נדחית על-ידי הערכאה הדיונית, הם היו רשאים להשיג על ההחלטה שניתנה באותו מקטע.[30] בהמשך לאותו הקו, קבע בית הדין הארצי לעבודה בעניין שנבל, בהחלטה שניתנה עם פרסומה של רשימה זו, כי ליועמ"ש עומדת זכות ערעור על פסק דין שאישר הסדר פשרה שבהליך אישורו התייצב היועמ"ש כמתנגד.[31]


ואכן, נוכחותם של מתנגדים בהליכי ערעור היא הכרחית לקיומו של הליך אדברסרי בהם. גם בהליכי הערעור, אין אף בעל דין העומד מול הצדדים להסדר הפשרה, שהאינטרס שלהם הוא אישור ההסדר במתכונתו המוצעת. ללא התייצבות המתנגדים, ערכאת הערעור יכולה להתרשם אך ורק מנימוקיו של בית המשפט לדחיית הבקשה,[32] שעלולים להיות חלקיים, ולא לבסס באופן ממצה את התרשמותו הכוללת מהטיעונים העובדתיים והמשפטיים שנפרשו בפניו, עליהם מבוסס ההסדר שנדחה.[33] התייצבות המתנגדים היא שתבטיח את שמיעת העמדה התומכת בהחלטה לדחות את הסדר הפשרה, ולכן היא הכרחית לצורך הכרעת ערכאת הערעור.


השתתפות המתנגדים רלוונטית לא רק בהליכי ערעור, אלא גם בפיקוח על יישום הסדר הפשרה. ניתן להדגים זאת באמצעות פסק הדין בעניין עזרא, בו נדחתה בקשת ביזיון בית משפט שהוגשה על-ידי המתנגד להסדר הפשרה, כנגד הנתבעת.[34] זאת, על רקע בקשת הנתבעת מהקרן לניהול ולחלוקת כספים שנפסקו כסעד בתובענה ייצוגית לפרוס את התשלום שהיא חויבה בו אליה ל-15 תשלומים.[35] המתנגד טען שיש לו מעמד בהליך הן בהיותו "בעל דין", והן לאור העובדה שהתובע המייצג נמנע מלהגיש בעצמו את בקשת הביזיון.[36] חרף זאת, בית המשפט קבע כי המתנגד לא הפך לבעל דין לעניין בקשת הביזיון, ואף ציין כי הוא איננו בעל דין כלל בהליך, ומעמדו כמתנגד ניתן לו חרף העובדה שהוא אינו בעל דין.[37]


פסיקה זו מדגימה את הבעייתיות שבאי-מתן מעמד למתנגדים בהליכי אכיפה. עם אישור הסדר הפשרה, התובע המייצג ובאת כוחו זוכים בתגמול כספי, ובכך מתמצה האינטרס שלהם במימוש הסדר הפשרה. במידה ובית המשפט לא התנה את קבלת שכר הטרחה במימוש ההסדר,[38] למעשה אין לבאת הכוח תמריץ לדרוש את אכיפתו כלפי הקבוצה. בנקודה זו, התייצב המתנגד בעניין עזרא והתריע בפני בית המשפט כי אופן מימוש ההסדר, החורג מהאופן שנקבע במסגרת החלטת האישור, משנה מהותית את הסדר הפשרה. אם כן, נדמה שהכרה בזכות העמידה של המתנגד בהליכי האכיפה היא דווקא מוצדקת. ניתן אף לחשוב על יצירת מנגנונים נוספים, אשר יתמרצו מתנגדים לפקח על מימוש הסדר הפשרה, בנוסף לאלו הקיימים ביחס לבאת הכוח המייצגת, אשר גם הם תלויים בשיקול-דעתו של בית המשפט.[39]


לעמדתי, אחד השיקולים שצריכים להנחות את הצוות הבין-משרדי הוא שיפור מעמד המתנגדים בהליך אישור הסדר הפשרה, ומעבר מהסתכלות עליהם כעל "עוברי אורח" בהליך, שמעמדם מוגבל, והכלים הדיוניים העומדים לרשותם חסרים, לחלק מהותי ממנו – לבעלי דין מלאים לצורך הליך אישור הסדר הפשרה. אכן, מוסד ההתנגדות, ככל מוסד דיוני, דורש עריכת איזונים מתאימים בין התועלות שבשימוש בו לבין העלויות שהוא כופה על המערכת המשפטית. אך, בהינתן הצורך הממשי במתנגדים כמענה לבעיית העדר הדיון האדברסרי, וקיומם של כלים דיוניים בדמות אי-פסיקת גמול ופסיקת הוצאות כנגד מתנגדי סרק, נדמה לי שהקווים המוצעים ברשימה קצרה זו הם צעד לקראת שימוש טוב ויעיל יותר במנגנון ההתנגדות.


[1] ראו מדינת ישראל, משרד המשפטים קול קורא: הזמנה לקבלת הערות מהציבור בנושא תיקונים בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (12.01.2021) (להלן: "יוזמת משרד המשפטים"); חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות" או "החוק"). [2] יוזמת משרד המשפטים, לעיל ה"ש 1. [3] אלון קלמנט "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית" משפטים מא 5, 10 (2011) (להלן: קלמנט "פשרה והסתלקות"). [4] שם, בעמ' 30-28; סעיף 19(א) לחוק. כמו כן ראו ערן טאוסיג "התנגדות להסדר פשרה בתובענה ייצוגית – אליה וקוץ בה" הפרקליט נג 393, 400-399 (2014) (להלן: טאוסיג) (העדר הדיון האדברסרי גורם לכך שהמידע ברשות בית המשפט מוגבל בהיקפו, שכן בתי המשפט בישראל אינם מצוידים באופן רגיל במנגנונים מפותחים לגילוי האמת, כמקובל בשיטות אינקוויזיטוריות). [5] קלמנט "פשרה והסתלקות", לעיל ה"ש 3, בעמ' 19-18. קלמנט מבהיר שבעיית קשיי ההערכה קשה יותר בשלבים המוקדמים של ההליך לאור אופיו של המידע המונח בפניו: כתב התביעה והבקשה לאישור הם חסרי כל ערך ראייתי; רק במקרים נדירים יהיו בפני המשפט תצהירי גילוי מסמכים, אם אלו הוחלפו בין הצדדים; הסדר הפשרה גם הוא חסר כל ערך ראייתי. [6] קלמנט "פשרה והסתלקות", לעיל ה"ש 3, בעמ' 37, 52, 58-56. [7] סעיף 18(ד1)(1) לחוק. [8] אביאל פלינט וחגי ויניצקי תובענות ייצוגיות 633 (2017) (להלן: פלינט וויניצקי). [9] שם, בעמ' 633-632; טאוסיג, לעיל ה"ש 4, בעמ' 436. [10] סעיף 18(ד) לחוק. [11] פלינט וויניצקי, לעיל ה"ש 8, בעמ' 633-632. [12] ת"צ (כלכלית) 43859-08-13 סגל - לוי ייזום ונכסים בע״מ נ' כור תעשיות בע"מ, פס' 39-26 (נבו 09.01.2014) (להלן: עניין סגל-לוי). בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת ר' רונן) אישר (בכפוף לתיקונים מסוימים) הסדר פשרה בתובענה ייצוגית שהוגשה על רקע הסכם מיזוג בין חברת כור תעשיות בע"מ וחברת השקעות דיסקונט בע"מ (דסק"ש), בטענה שהמיזוג אינו חוקי ואינו הוגן. [13] ראו פרט 5 לתוספת השנייה לחוק; חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק ניירות ערך"). [14] ת"צ (כלכלית) 43859-08-13 סגל - לוי ייזום ונכסים בע״מ נ' כור תעשיות בע"מ, פס' 39-26 (נבו 9.1.2014). בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת ר' רונן) אישר (בכפוף לתיקונים מסוימים) הסדר פשרה בתובענה ייצוגית שהוגשה על רקע הסכם מיזוג בין חברת כור תעשיות בע"מ וחברת השקעות דיסקונט בע"מ (דסק"ש), בטענה שהמיזוג אינו חוקי ואינו הוגן. [15] ראו פרט 4 לתוספת השנייה לחוק; חוק התחרות הכלכלית, התשמ"ח-1988. [16] בעיה זו של החמרת דרישת המומחיות עלולה להיות קשה במיוחד לאור התייצבותם המועטה של רגולטורים כמתנגדים להסדרי פשרה. תקנה 12(ד) לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010 (להלן: "התקנות") מורה לבית המשפט לשלוח את הסדר הפשרה אותו מבקשים הצדדים לאשר לרגולטור או לממונה שהתובענה הוגשה לפי פרט בתוספת השנייה לחוק הנוגע לתחום העיסוק שלו (לדוגמא, הסדר פשרה בתביעה נגד תאגיד בנקאי לפי פרט 3 לתוספת השנייה לחוק תישלח לעיונו של המפקח על הבנקים). לפי טאוסיג, לעיל ה"ש 4, בעמ' 420, התנגדויות המוגשות על-ידי הרגולטורים או הממונים המנויים בתקנה 12(ד) לתקנות הן מאורע נדיר, ומכאן התגברות החשש שבסגירת דלתות בית המשפט בפני מתנגדים שאינם בעלי מומחיות ספציפית ומיוחדת בתחום התובענה, כפי שעולה מהפסיקה. [17] לפי פרט 2 לתוספת השנייה לחוק, המתיר הגשת תביעה נגד מבטח, סוכן ביטוח או חברה מנהלת, בקשר לענין, לרבות חוזה ביטוח או תקנון קופת גמל, שבינם לבין לקוח, לרבות מבוטח או עמית, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו כתובענה ייצוגית. כאמור, ניתן לחשוב על ביקורת דומה גם ביחס לפרט 5 לתוספת השנייה לחוק (חוק ניירות ערך). [18] ת"צ (מחוזי ת"א) 1196-07 גבאי נ' רכבת ישראל בע"מ (נבו 18.10.2020) (להלן: עניין גבאי). הדיון בסוגיה היה אגב אישור בקשה לאישור הסדר פשרה בתובענה ייצוגית שהוגשה נגד רכבת ישראל בע"מ, בגין איחורים תדירים בהגעת הרכבות. במהלך הדיון בהליך, הוגשה לבית המשפט התנגדות להסדר הפשרה, וכן בקשה לחקור את המצהיר מטעם הנתבעת. בית המשפט אישר, לפנים משורת הדין, את בקשת המתנגדים להסדר הפשרה בעניין חקירת המצהיר. חרף האישור כאמור, בית המשפט דן בשאלה האם עומדת למתנגדים להסדר פשרה זכות שבדין לחקור את המצהירים בבקשה לאישור הסדר פשרה. [19] סעיף 18(ב) לחוק קובע כי בקשה לאישור הסדר פשרה תוגש בצירוף תצהירי באי כוח הצדדים, שבהם יגלו את כלל הפרטים המהותיים להסדר הפשרה. על סעיף זה מוסיפה תקנה 12(ב) לתקנות, המורה כי בעלי הדין ובאי כוחם יגישו לבית המשפט תצהירים, הכוללים את כלל הפרטים המהותיים הנוגעים להסדר הפשרה, לרבות הצהרה שלא קיבלו טובת הנאה בקשר להסדר. [20] ראו בחוק, ובפרט סעיפים 19-18 לחוק, וכן בתקנה 12 לתקנות. [21] עניין גבאי, לעיל ה"ש 18, בפס' 70. [22] שם, בפס' 73-72. [23] קלמנט "פשרה והסתלקות", לעיל ה"ש 3, בעמ' 43-42. פרופ' קלמנט גורס כי מטרתה של דרישת הגשת התצהירים בצירוף לבקשה לאישור הסדר הפשרה היא התגברות על בעיית קשיי ההערכה הכרוכים בהליכי אישור הסדר פשרה. לכן, יש להחמיר לגישתו את הדרישות שיציבו בתי המשפט לתצהירים המוגשים במסגרת הליך אישור הסדר הפשרה. לטעמו, התצהירים המוגשים לבתי המשפט מאופיינים בלקוניות, ובכך מגבירים את קשיי ההערכה המאפיינים את אופן הטיפול של בתי המשפט בהליכי הפשרה וההסתלקות בתובענה הייצוגית. [24] שם, קלמנט "פשרה והסתלקות", לעיל ה"ש 3, בעמ' 43. [25] שם, בעמ' 19. [26]ראו סעיף 28 לחוק. [27] ראו למשל נתונים המופיעים אצל אלון קלמנט, קרן וינשל-מרגל, יפעת טרבולוס ורוני אבישר-שדה תובענות ייצוגיות בישראל – פרספקטיבה אמפירית 39-38 (מחלקת המחקר של הרשות השופטת, 2014). [28] טאוסיג, לעיל ה"ש 4, בעמ' 431. [29] רע"א 4020/17 פרידמן נ' יצחקי (נבו 3.5.2018). [30] שם, בפס' 2 להחלטה. [31] ת"צ (עבודה ארצי) 72260-11-20 היועץ המשפטי לממשלה - שמואל שנבל (נבו 16.3.2021). [32] סעיף 19(ג) לחוק קובע כי החלטת בית המשפט לאשר או לדחות הסדר פשרה תהיה מנומקת. [33] עוצמתה של בעיית החוסר במידע תלויה בין היתר בשאלה עד כמה יעמוד בית המשפט בחובה המוטלת עליו בסעיף 19(ג) לחוק לנמק באופן מקיף את החלטתו לאשר או לדחות את הבקשה לאישור הסדר הפשרה. [34] רע"א (מחוזי ת"א) 38926-12-20 עזרא נ' אם.אס.אן יזום ושיווק נדל"ן בע"מ (נבו 1.2.2021). (להלן: עניין עזרא). בקשת הביזיון הוגשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט (ראו פס' 3 לפסק הדין). [35] עניין עזרא, לעיל ה"ש 34, בפס' 4-3 לפסק הדין. [36] שם, בפס' 3 ו-10 לפסק הדין. [37] שם, בפס' 11 לפסק הדין. [38] ראו סמכות בית המשפט להתנות את קבלת שכר הטרחה הנפסק לטובת באת הכוח המייצגת במימוש הסדר הפשרה, כולו או חלקו, בסעיף 19(ו) לחוק. [39] כך למשל, ניתן לחשוב על פסיקת גמול למתנגד גם בהליכי אכיפה, וכך לתמרץ את המתנגד להגיש בקשות יעילות לבית המשפט במטרה לאכוף את הסדר הפשרה שאושר.

360 צפיות0 תגובות