המעקב עוסק בהחלטת המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב לחייב את המבקש בהוצאות המשיבה בסך 110,000 ש״ח ובדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע של חיוב זה על ידי בית המשפט העליון
ת״צ (כלכלית ת״א) 13139-06-21 ספיר נ׳ רציו חיפושי נפט (1992) (פנקס תובענות ייצוגיות 29.9.2021) ודחיית הבקשה לעיכוב ביצוע בע"א 7433/21 אוליר מסחר ותעשיות בע"מ נ' רציו חיפושי נפט (1992) (נבו 24.11.2021):[1]
בית המשפט העליון מפי כבוד השופטת וילנר דחה את בקשתה של אוליר מסחר ותעשיות בע״מ (להלן: ״אוליר״), לעכב את ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מפי השופט אלטוביה וחייב אותה בהוצאות בגין הבקשה בסך 2,000 ש״ח. בגדר החלטת בית המשפט המחוזי, נמחקה בקשת אוליר לאישור תובענה ייצוגית והוטל עליה לשלם למשיבים הוצאות ושכר טרחה בסך של 110,000 ש״ח. על פסיקת ההוצאות הוגש הערעור דנן.
בקשת האישור הוגשה על ידי אוליר בשנת 2020 ועניינה בנזק שנגרם למחזיקי יחידות ההשתתפות של המשיבה, רציו חיפושי נפט (השותפה במאגר הגז הטבעי ״לוויתן״), בשל הפרת חובת הגילוי המוטלת עליה מכוח חוק ניירות ערך.[2] כשנה לאחר מכן, הגיש כפיר ספיר בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד רציו,[3] אשר על פי הנטען, מתעוררות בה שאלות עובדתיות ומשפטיות משותפות הדומות או זהות בעיקרן לשאלות המתעוררות בבקשתה של אוליר. נוכח זאת, ביקש ספיר להורות על מחיקת בקשתה של אוליר, מחמת היעדר עילה אישית.[4] בתשובתה לבקשה, הודיעה אוליר כי היא סבורה שבקשת האישור שהוגשה על ידי ספיר ״מחזיקה במעמד הבכורה ועל כן היא עדיפה״, ולכן, אין היא מתנגדת למחיקת בקשת האישור מטעמה ללא צו להוצאות.[5] על רקע האמור, הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת בקשת האישור שהגישה אוליר וחייב אותה כאמור בהוצאות בסך 110,000 ש״ח במקום 569,916 ש״ח שביקשה המשיבה. בהכרעתו, ציין בית המשפט מחד את הצורך בפיצוי ריאלי של המשיבה על הוצאותיה המשפטיות ומאידך את העובדה שהדמיון בין בקשות האישור צפוי לחסוך למשיבה הוצאות בהליך המשפטי העתידי מול ספיר; את הסכמתה של אוליר למחיקת בקשתה שחסכה התדיינות משפטית; וכן את העובדה שאין לפסוק הוצאות באופן שירתיע תובעים מייצגים פוטנציאליים.[6] על הכרעתו של בית המשפט הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט העליון, במטרה למנוע את תשלום ההוצאות עד להכרעה בערעור שיוגש בהליך. בית המשפט העליון כאמור דחה את הבקשה לעיכוב וקבע שהמקרה לא נופל לאותם מקרים חריגים שמצדיקים עיכוב ביצוע פסק דין כספי. מקרים אלו הם כאשר חוסנו הכלכלי של המבקש מוטל בספק והחיוב הכספי שנפסק יוצר מצב בלתי הפיך שלא ניתן לרפא על דרך ההשבה.[7]
ההליך הייצוגי מאופיין כהליך יזמי בו התובע המייצג ועורך דינו פועלים על מנת למקסם את רווחיהם ותועלתם, וזאת במטרה להביא למיקסום תועלת הקבוצה המיוצגת והציבור בכללותו. מבנה התמריצים, הכולל הן תשלום בגין גמול ושכר טרחה והן את פסיקת ההוצאות שעשויות להיפסק כנגד התובע, משפיע במישרין על הגשת ההליך, אופן ניהולו והצלחתו בהשגת מטרות התובענה הייצוגית.[8] מתוך כך, בעניין אוליר עולות שאלות כבדות משקל בנוגע למשמעות פסיקת ההוצאות כנגד התובע המייצג בתובענה הייצוגית. בסקירה זו אציג את גישת המחוקק ובתי המשפט לסוגיית פסיקת ההוצאות בהליך הייצוגי ואת השינוי האפשרי בגישה זו לאור כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי החדשות בראשית שנת 2021.[9]
בטיוטה הראשונה של חוק תובענות ייצוגיות הופיעה הוראה כי ככלל, כל צד להליך הייצוגי יישא בהוצאותיו אלא אם מצא בית המשפט כי מתקיימים תנאים חריגים.[10] כפי שטוענים קלמנט ווינשל מרגל במאמרם, הוראה זו שיקפה גישה לפיה יש להימנע ככל האפשר מהרתעת יתר של תובעים מייצגים. לבסוף, ההוראה הושמטה מהנוסח שהתקבל בחוק כך שגם על ההליך הייצוגי חלה תקנה 511 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ״ד-1984,[11] שהותירה שיקול דעת רחב לבית המשפט בקביעת ההוצאות. זאת, מתוך כוונה לאפשר לשופטים להשתמש בהוצאות ככלי לעידוד הגשת תובענות יעילות.[12]
מפסקי הדין שעסקו בסוגיית ההוצאות בהליך הייצוגי, עולה שבתי המשפט נותנים משקל רב להרתעה מהגשת תובענות סרק מחד ואת הצורך להימנע מהרתעה מהגשת תובענות ראויות מאידך. נהוג לסווג תביעות סרק כתביעות שהתובע יודע כבר בעת הגשתן, שאין להן בסיס עובדתי ומשפטי ושאין אפשרות סבירה שהן יוכרעו לטובת הקבוצה. בעיה זו מתעצמת במיוחד בתובענה הייצוגית מאחר שתובעים עשויים להציב את הנתבע בפני סיכונים ועלויות כבדים עוד לפני שהגיעו לשלב הבירור.[13] במקרים אלו, כדי להגן על הנתבעים בהווה ובעתיד (אקס-אנטה), בתי משפט עשויים לפסוק הוצאות, גם במצבים בהם הנתבע הסכים לוותר עליהם.[14] כך למשל, בעניין דנוש,[15] ציין השופט ריבלין כי התביעה הייצוגית היא כלי המאזן את פערי הכוחות שבין הצדדים ולפיכך יש להישמר מפני ניצולו לרעה באמצעות הגשת תביעות סרק חסרות בסיס עובדתי או משפט, וכי במקרים שבהם נעשה ניצול לרעה זה, עשויות הערכאות להשית הוצאות בשיעורים גבוהים.[16] כמו כן, בעניין שוקרון,[17] בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה את הסכמת המשיבה להשתתף בהוצאות המבקשת שביקשה להסתלק מבקשת האישור וחייב את המבקשת לשאת בהוצאות לבדה, כדי לייצר הרתעה מפני הגשת תובענות שמלכתחילה לא היה מקום להגישן.[18]
כאמור, במשך השנים לקחו בתי המשפט בחשבון גם את העובדה כי פסיקת הוצאות עשויה להרתיע תובעים פוטנציאליים מהגשת תובענות ראויות. עמדה זו עולה במישרין מדברי השופט אלטוביה בבית המשפט המחוזי בעניין אוליר. גם בעניין אי. אר. אמ,[19] השופט ג׳ובראן ביטל חיוב הוצאות שהושת על המבקשת בבית המשפט המחוזי מסיבה זו. בנימוקו, עמד השופט על חשיבות הגנת בית המשפט על מנגנון התובענה הייצוגית, שמחייבת מתינות בהשתת הוצאות ככל שלא מדובר בתובענת סרק שהוגשה בחוסר תום לב. כחיזוק לעמדתו הביא השופט את פסיקת השופטת חיות (כתוארה אז) בפרשת אולסייל.[20] שם, קבעה השופטת שיש לפתח ולשמר את כלי התובענה הייצוגית ולהימנע ככל האפשר מהטלת הוצאות ריאליות על מבקשים שבקשתם נדחתה.[21] ביטוי נוסף להימנעות מהרתעת תובעים מייצגים שנוקט בית המשפט ניתן למצוא בעניין ובר.[22] בעניין זה, נידון מקרה בו הוגשה תובענה ייצוגית באותה עילה של תובענה אחרת לאחר תשע שנים. בבית המשפט המחוזי נקבע שהבקשה מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט והושתו הוצאות על המבקשים. בערעור על ההחלטה בפני ביהמ״ש העליון, הפחיתה השופטת ארבל את ההוצאות כדי למנוע הרתעת יתר מהגשת תובענות ייצוגיות שאינן משוללות יסוד.[23] החלטות שונות אף ציינו את הצורך בזהירות בפסיקת הוצאות דווקא בהליך הייצוגי בשל פערי המידע לטובת נתבעות וכן בשל קיומן של שאלות משפטיות קשות להכרעה.[24]
על אף הפסיקה שלעיל המעניקה משקל שונה לכל אחד מהשיקולים, בפועל נראה שככלל החשש מהרתעת יתר קיבל משקל רב על ידי בתי המשפט. מאז שנכנס חוק תובענות ייצוגיות לתוקף בשנת 2006 ועד לשנת 2012 נעשה שימוש מועט בכלי פסיקת ההוצאות. הוצאות הוטלו רק ב-17% מהמקרים, כאשר גם בהם ממוצע סכום ההוצאות עמד על 40,000 ש״ח והחציון עומד על 15,000 ש״ח, סכום שאינו משקף את הוצאות משפטיות ריאליות של משיבים.[25] כעת, בשל כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין החדשות כפי שאציג להלן, ייתכן שגישה זו עשויה להשתנות.
בשנת 2021 נכנסה לתוקף הרפורמה בתקנות סדר הדין.[26] נושא פסיקת ההוצאות הוסדר בפרק י״ח ששינה את הדין הנוהג בכמה היבטים אשר המרכזי ביניהם לענייננו הוא שיקול הדעת של בית המשפט. תקנה 152 לתקנות החדשות מצרה את שיקול דעתו של בית המשפט בהחלטה אם לפסוק הוצאות תוך קביעה כי ברירת המחדל היא שייפסקו הוצאות משפט בכפוף להיותן סבירות והוגנות, כל עוד לא התקיימו ״טעמים מיוחדים בלבד״ השוללים אותן. תקנה זו מצטרפת לתקנה 53 בתקנות החדשות הקובעת כי בית המשפט יפסוק הוצאות בתום הדיון בכל בקשה, ללא קשר לתוצאת ההליך העיקרי. בנוסף, התקנות מגבילות את שיקול דעת בית המשפט לא רק בנוגע לעצם פסיקת ההוצאות אלא גם בנוגע לשיעורן: סעיף 153 פורט את כל השיקולים שאותם בית המשפט רשאי לקחת בחשבון כאשר הוא פוסק הוצאות: שווי הסעד שנפסק והיחס בינו לבין הסכום שנתבע; הדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון; מורכבות ההליך; השקעת המשאבים בהכנתו ובניהולו; וסכום ההוצאות שהתבקש בהליך.[27] במסגרת עניין פאיירפלאי שאיננו ייצוגי,[28] השופט עמית ציין שהתקנות החדשות מעגנות במידה רבה את הפסיקה המקובלת בנושא ההוצאות, תוך שינוי אחד משמעותי המעוגן בתקנה 152 הקובעת ברירת מחדל של פסיקת הוצאות.[29] בעניין אורורה-וי,[30]השופט חסדאי מאמץ את פאיירפלאי וקובע שלמרות שהמבקש לא עמד בחובות המוטלות עליו, אין להתעלם מהעובדה שהתקנות החדשות משנות את נקודת האיזון שהייתה קיימת ופוסק הוצאות לטובתו, בהתאם לתקנה 153 לעיל.[31]
ואמנם, בראי התקנות הישנות, כעולה מהפסיקה לעיל, פסיקת הוצאות צריכה להינתן במשורה רק במקרים בהם מדובר בהתנהגות חסרת תום לב שעשויה לעלות כדי תביעת סרק, ותוך הימנעות מהרתעת יתר.[32] בעניין אוליר, השאלה האם מדובר בתביעת סרק או כזו שהוגשה בחוסר תום הלב אינה חד משמעית: ראשית, האם הסכמתה של אוליר למחיקת הבקשה לאישור בעקבות בקשתו של ספיר עולה כדי חוסר בתום לב? שנית, האם ניתן לומר שמדובר בתביעת סרק בראי העובדה שבקשתו של ספיר באותו עניין עדיין עומדת לדיון? תשובה לשאלה הראשונה ניתן למצוא בהחלטת הערכאה המחוזית, שם התחשב השופט אלטוביה בעובדה שאוליר הסכימה למחיקת בקשת האישור שהגישה ובכך חסכה התדיינות משפטית מיותרת מה שעשוי להעיד על תום לבה של אוליר. באשר לשאלה השניה, התשובה אליה תתקבל רק לאחר שתתברר תביעתה של ספיר לגופה.
בראי התקנות החדשות, על פניו עניין אוליר מתיישב עם הקבוע בתקנות החדשות שמצמצמות את שיקול דעתו של בית המשפט. עם זאת, אין זה ברור האם עניין אוליר מייצג את החריג או את הכלל והאם התקנות החדשות אכן ירחיבו את הטלת ההוצאות בהליך הייצוגי. כך למשל בעניין לביא-שחם,[33] שנדון לאחרונה, נידונה בקשה להסתלקות מבקשה לאישור תובענה ייצוגית ללא צו להוצאות. השופטת ברקוביץ׳ קבעה שאמנם התקנות החדשות מורות על פסיקת הוצאות אך אין להטילן במקרה זה. זאת, לא רק משום שההליך החל לפני כניסת הרפורמה, אלא גם משום שמדובר בהליך ייצוגי ובנסיבות המצדיקות פטור מהוצאות.[34] בעניין זה בית המשפט הסתמך על פסיקה שקדמה לתקנות החדשות בעניין אולסייל[35] ובעניין אי.אר.אמ.[36] לפיכך, ייתכן שבתי המשפט ימשיכו לנקוט במשנה זהירות בעת השתת הוצאות בהליך הייצוגי, תוך הפניה להלכות שקדמו לתקנות החדשות. מעניין יהיה להמשיך ולעקוב ולבחון האם בית המשפט ימשיך בגישתו בנוגע לפסיקת הוצאות כנגד תובעים מייצגים או יאמץ את רוח התקנות החדשות.
[1] ע"א 7433/21 אוליר מסחר ותעשיות בע"מ נ' רציו חיפושי נפט (1992) (נבו 24.11.2021) (להלן: עניין אוליר).
[2] ס׳ 1 לבקשה לאישור תובענה ייצוגית בת"צ (כלכלית ת״א) 23454-04-20 אוליר מסחר ותעשיות בע"מ נ' רוטלוי 21.04.20.
[3] בקשה לאישור תובענה ייצוגית בת"צ (כלכלית ת״א) 13139-06-21 כפיר ספיר נ' רציו חיפושי נפט בע"מ 06.06.21
[4] ס׳ 7(ב)(1)-(2)לחוק תובענות ייצוגיות, התשס״ו-2006.
[5] עניין אוליר, לעיל ה״ש 1, בפס׳ 2.
[6] ת״צ 13139-06-21 ספיר נ׳ רציו חיפושי נפט (1992) (פנקס תובענות ייצוגיות 29.9.2021) (להלן: עניין אוליר במחוזי).
[7] עניין אוליר, לעיל ה״ש 1, בפס׳ 8.
[8] אלון קלמנט ״קווים מנחים לפרשנות חוק תובענות ייצוגיות, התשס״ו-2006״ הפרקליט מט 131, 166-164 (2006).
[9] תקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ט-2018 (להלן: התקנות החדשות).
[10] דברי הסבר להצעת חוק תובענות ייצוגיות, התשס״ה-2005, ה״ח 232, 239.
[11] להלן: התקנות הישנות.
[12] קרן וינשל-מרגל ואלון קלמנט ״יישום חוק תובענות ייצוגיות בישראל – פרספקטיבה אמפירית״ משפטים מה 707, עמ׳ 748 (2016)(להלו: פרספקטיבה אמפירית) וגם: תק׳ 511 תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ״ד-1984.
[13] אלון קלמנט ״הסתלקויות ופשרות בתובענה הייצוגית״ משפטים מ 777, 784 (2011).
[14]שם, בעמ׳ 839.
[15] ע"א 1509/04 דנוש נ׳ Chrysler corporation (נבו 22.11.2007) (להלן: עניין דנוש). ערעור על החלטת ביהמ״ש המחוזי לאשר תובענה כייצוגית לפי חוק הגנת הצרכן ולאור תקלה סדרתית במחשב הרכב של המשיבים. בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע שהמערערים לא הניחו תשתית ראייתית ממנה עולה כי סיכויי התובענה להתקבל סבירים.
[16]שם, בפס׳ 15 לפסק דינו של השופט ריבלין.
[17] ת"צ (מחוזי ת"א) 1600-09 שוקרון נ' גת גבעת חיים אחזקות בע"מ (נבו 20.12.2009)
[18] שם, בפס׳ 2.
[19] ע"א 7928/12 אי. אר. אמ טכנולוגיות בע"מ נ' פרטנר תקשורת בע"מ (נבו 22.1.2015) (להלן: עניין אי. אר. אמ). בפסק הדין נידונה החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת האישור לתובענה הייצוגית שעניינה בשיטת החיוב של המשיבות בגין שיחות המתבצעות בחו״ל שהינה מנוגדת לרישיונות שקיבלו המשיבות ממשרד התקשורת. בית המשפט העליון דחה את הערעור כאשר השאלה המרכזית שעסק בה היא האם יש אפשרות סבירה שהשאלות הנדונות יוכרעו לטובת הקבוצה.
[20] ע"א 5378/11 פרנק נ' אולסייל, פס׳ 7 לפסק דינה של השופטת חיות (נבו 22.9.2014). (להלן: עניין אולסייל). ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שדחה את הבקשה לאשר תובענה ייצוגית נגד המשיבות בגין התערבותן לכאורה במכירות פומביות מקוונות שהן עורכות על ידי משתמשים פיקטיביים. בית המשפט העליון דחה את הערעור כאשר השאלה המרכזית הייתה האם הצליחו המבקשים להרים את הנטל הדרוש כדי להוכיח שהשאלות המשפטיות יוכרעו לטובת הקבוצה.
[21] עניין אי. אר. אמ, לעיל ה״ש 19, בפס׳ 32 לפסק דינו של השופט ג׳ובראן.
[22] ע"א 395/13 ובר נ' דני בירנבוים (נבו 12.5.2013) (להלן: עניין ובר). בקשה להתליית הליכים, לעיכוב ביצוע ולמתן צו ארעי בהליכים המתנהלים בבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישו המשיבים עד להכרעה בערעור שהגישו המבקשים כנגד דחייתה על הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישו המבקשים. בנוסף מערערים המבקשים על חיובם בהוצאות משפט בגין שימוש לרעה בהליכי משפט. ביהמ״ש העליון דחה את הבקשה להתליית ההליכים וקיבל חלקית את הבקשה לעיכוב תשלום ההוצאות.
[23] שם, בפס׳ 21.
[24] וינשל מרגל וקלמנט, לעיל ה״ש 12, בעמ׳ 751-748.
[25] וינשל מרגל וקלמנט, לעיל ה״ש 12, בעמ׳ 749.
[26]התקנות החדשות, לעיל ה״ש 9.
[27]אלון קלמנט ונעמה הדסי "השפעת תקנות סדר הדין האזרחי החדשות על תובענות ייצוגיות" בלוג תוב(ע)נות ייצוגיות (1.6.2021) ww.classaction.sites.tau.ac.il וגם: אלון קלמנט ״רפורמה בהליך האזרחי – מתווה לדיון״ משפטים על אתר ט 107, 118-117 (2018).
[28] רע"א 7650/20 Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ (נבו 28.12.2020). פסק הדין נסוב על שיעור ההוצאות שנפסקו לטובת המבקשות שלטענתן ההוצאות שהשית בית המשפט אינן מתיישבות עם מהותו של ההליך ומשקפות הוצאות עונשיות.
[29] שם, בפס׳ 14 לפסק דינו של השופט עמית.
[30] ת"א (מחוזי ת"א) 11108-02-16 אורורה-וי בע"מ נ' זוהר אלון (נבו 28.01.2021).
[31] שם, בפס׳ 49 לפסק דינו של השופט חסדאי.
[32] ראו עניין ובר, לעיל ה״ש 23.
[33] ת"צ (מחוזי ת"א) 31805-10-19 לביא-שחם נ' היחידה לקנביס רפואי במשרד הבריאות (נבו 14.3.2021) (להלן: עניין לביא-שחם).
[34] שם, בעמ׳ 3.
[35] עניין אולסייל, לעיל ה״ש 20, בפס׳ 7 לפסק דינה של השופטת חיות.
[36] עניין אי. אר. אמ, לעיל ה״ש 19, בפס׳ 32 לפסק דינו של השופט ג׳ובראן.
Comments