מעקב פסיקה בעניין Trust of Allen Children v. Banner Life Insurance

המעקב עוסק בהחלטת בית המשפט הפדרלי במחוז הרביעי לדחות ערעור על החלטת הערכאה הדיונית לאשר הסדר פשרה, ובהכרעותיו אגב כך לראשונה במספר סוגיות הנוגעות להתנגדויות להסדרי פשרה


1988 Trust of Allen Children Dated 8/8/88 v. Banner Life Insurance Co., 2022 WL 774731 (4th Cir. Mar. 15, 2022):


לאחרונה, דחתה ערכאת הערעור במחוז הפדרלי הרביעי בארצות הברית ערעור על החלטת הערכאה הדיונית לאשר הסדר פשרה בהליך ייצוגי.[1] במסגרת החלטה זו הכריע בית המשפט לראשונה במספר סוגיות הנוגעות להתנגדויות בהסדר פשרה ועניינן בנטלי ההוכחה וסדרי הדין החולשים על הליך אישור הסדר הפשרה בתובענה הייצוגית.


בשנת 2016 הוגשה לאחד מבתי המשפט הפדרליים שבמדינת מרילנד, ארצות הברית, בקשה לאישור ניהול תובענה כייצוגית נגד חברת הביטוח 'באנר' וחברת ביטוח נוספת (להלן: בקשת דיקמן).[2] בלב בקשת האישור עמדה הטענה כי 'באנר' גבו ממבוטחי ביטוח החיים פרמיות ביתר כדי לפצות על ניהול לא אחראי של חברת האם של ׳באנר׳ וקשיי נזילות אליהם נקלעה. לאחר מספר שנים של ניהול הליכים משפטיים הגיעו מבקש בקשת האישור דיקמן ו'באנר' להסכם פשרה שהובא לאישור בית המשפט. כפי שעולה מפסק הדין, בהתאם להסכמות הצדדים יהיה על 'באנר' לשלם במסגרת הפשרה לכל אחד מחברי הקבוצה לפחות 100 דולר ובסך הכול, לשלם כ-40 מיליון דולר לקבוצה.


לא כל חברי הקבוצה שבשמה הוגש הסכם הפשרה היו מרוצים מתוכנו. מלבד 89 חברי קבוצה שביקשו לצאת מהקבוצה, הוגשה התנגדות להסכם הפשרה על ידי קרן נאמנות, אחת מחברי קבוצה (The 1988 Trust for Allen Children Dated 8/8/88; להלן: הקרן). לפני שהגישה את התנגדותה להסכם הפשרה, הגישה הקרן גם בקשה עצמאית לניהול תובענה כייצוגית כנגד ׳באנר׳ באותו עניין לאחד מבתי המשפט הפדרליים בקליפורניה.[3] בקשה זו הוקפאה נוכח ההליכים המתקדמים בבקשת דיקמן. הסיבה העיקרית להתנגדות הקרן להסכם הפשרה היא טענתה כי במהלך המשא ומתן שניהלו הצדדים לבקשת דיקמן לא ניתן משקל מספיק לטענות שהעלתה הקרן בבקשה לאישור שהיא עצמה הגישה. בשונה מהמבקש בעניין דיקמן, הקרן החזיקה בפוליסה 'אוניברסלית' וטענה שלגבי עלויות ביטוח זה חברת 'באנר' ניהלה חשבון גרעוני ללא ידיעת המבוטחים, באופן שהגדיל את תשלומי פרמיית הביטוח במקרה של הקרן לכ-5.8 מיליון דולר בהשוואה. בצעד חריג, ערכאת הערעור אפשרה לשמוע ראיות מטעם הקרן במטרה לבחון את טענותיה וכן להכריע האם הסדר הפשרה שהוצע בבקשת דיקמן ״ראוי, הוגן וסביר״. אולם, לאחר דיון בטענות הקרן במסגרתו חקרה הקרן את המצהירים לעניין הסכם הפשרה המוצע, קבעה הערכאה הדיונית כי יש לאשר את הסדר הפשרה ולתת לו תוקף של פסק דין.[4]


על ההחלטה זו הגישה הקרן ערעור בטענה שלא היה מקום לאשר את הסדר הפשרה. ערכאת הערעור דחתה את טענות הקרן תוך הכרעה תקדימית במספר שאלות לגבי מתנגדים להסדר פשרה, שהן החשובות לדיון הנוכחי. תחילה נדונה שאלת מקומו של בית המשפט בשמיעת ההתנגדות. נקבע כי מכיוון שתפקיד בית המשפט בשלב בחינת הסדר הפשרה הוא לשמש כמעין נאמן לטובת חברי הקבוצה, הפיקוח השיפוטי לא מתמצה בדחיית הסכמי פשרה לא ראויים, אלא שעל בית המשפט גם לעמוד על המשמר מפני התנגדויות בלתי מבוססות שתכליתן לעכב את אישור הסדר הפשרה מטעמים שאינם טובת חברי הקבוצה. סוגיה שנייה שנדונה היא חלוקת נטלי ההוכחה בין המתנגד ומבקשי אישור הסדר הפשרה. נקבע שעל מבקשי אישור הסדר הפשרה, ולא על המתנגדים, מוטל הנטל להראות כי הטעמים המפורטים בהתנגדות לא מצדיקים את דחיית ההסדר. לבסוף, נדונו סדרי הדין בהליך ההתנגדות. נקבע שעל המתנגד לערוך את כתב ההתנגדות שיכלול פרטי מידע ספציפיים כך שמבקשי אישור הסדר הפשרה יוכלו בנקל להתגונן מפני ההתנגדות וכי אין למתנגד זכות קנויה לחקור את המצהירים בבקשה לאישור הסדר פשרה.[5]


להלן אשווה בין הכרעות אלו לבין הדין הקיים בישראל לפי סדר הצגתן. בישראל, השאלות המהותיות והדיוניות לעניין ניהול הליך ההתנגדות טרם התבררו, כך שיש מקום ללמוד מההכרעות בעניין Allen Trust לגבי שאלות אלה. אדון תחילה בשאלה המהותית של תפקיד בית המשפט במסגרת הליך ההתנגדות ובהמשך אדון בשאלות הדיוניות בעניין נטלי ההוכחה וסדרי הדין החלים על הליך זה.


מנגנון ההתנגדות מאפשר להגיש לבית המשפט במסגרת הליך בקשה לאישור הסדר פשרה בתובענה ייצוגית עמדה המתנגדת לאישור ההסדר המוצע. ניתן למצוא בספרות ובפסיקה שתי הצדקות מרכזיות לזכות ההתנגדות. הראשונה, זכות ההתנגדות מאפשרת לחברי הקבוצה להשמיע את קולם בניהול ההליך, וכך לשפר את ההסדר המוצע ולהעצים את האוטונומיה שלהם בניהול עילת התביעה האישית שלהם. הסיבה לכך נעוצה בהיות חברי הקבוצה נוכחים נפקדים בהליך הייצוגי.[6] הצדקה שנייה לזכות ההתנגדות מעוגנת בשיקולי יעילות. מנגנון ההתנגדות מאפשר לבית המשפט לשמוע עמדה מנוגדת לעמדת מבקשי אישור הסדר הפשרה וכך לנהל הליך אדברסרי במסגרתו יש להכריע בין שתי עמדות מתנגשות, מה שמפחית את הסיכוי להחלטה מוטעית. הסיבה לכך שבדרך כלל, במסגרת בחינת הסכם הפשרה לא מתנהל הליך אדברסרי היא שגם התובע הייצוגי ובא כוחו וגם הנתבע מעוניינים באישור הסדר הפשרה.[7]


בדומה לדין האמריקאי, סעיף 18(ד) לחוק תובענות ייצוגית[8] מעגן את הזכות להתנגד להסדר פשרה.[9] על מנת שההתנגדויות להסדרי פשרה ייצוגיים תוכלנה להגשים את מטרותיהן יש לנהל הליך מתאים לבירור ההתנגדות הן בהיבט המהותי והן בהיבט הדיוני. מבחינה מהותית, בהתאם לדין בישראל ובארצות הברית, על בית המשפט לוודא התאמה בין הליך ההתנגדות ובין מטרותיו ומטרות ההליך הייצוגי בכלל. כפי שצוין בעניין Allen Trust, על בית המשפט לשמש כגורם מפקח מפני הארכת ההליך כתוצאה מהתנגדויות בלתי מבוססות.[10]


בישראל, בתי המשפט מבחינים בין התנגדויות סתמיות שהוגשו ממניעים אופורטוניסטיים ובין התנגדויות מבוססות המסייעות לבית המשפט לדון בהפשרה המוצעת, או מובילות לתיקון הפשרה באופן שמטיב עם הקבוצה. הדיון בהקשר הזה נערך, בין היתר, סביב הוראות סעיף 18(ד1)(1) לחוק תובענות ייצוגיות המסמיך את בית המשפט "לפסוק גמול" למתנגד כפונקציה של "התועלת שהביאה ההתנגדות לחברי הקבוצה". בדומה להקשרים דיוניים אחרים, גם בהקשר זה פסיקת ההוצאות נתפסת ככזאת שנועדה להכוונת ההתנהלות הדיונית בבתי המשפט. בהתאם, ניתן ללמוד ממקרים בהם נפסקו הוצאות לטובת המתנגדים מהי התנגדות ראויה, קרי שהצמיחה 'תועלת' לחברי הקבוצה.[11] באותו אופן, ניתן למצוא בפסיקה מקרים שבהם הוטלו הוצאות על מתנגדים נוכח שימוש לא ראוי במנגנון ההתנגדות. הקטגוריה הראשונה של התנגדויות ראויות הן התנגדויות שהתקבלו והובילו לדחיית הפשרה המוצעת.[12] קטגוריה שנייה של מקרים בהם פסקו בתי המשפט בישראל הוצאות לטובת המתנגדים היא במצבים שבהם נדחתה ההתנגדות בסופו של הליך, אך הסכם הפשרה שופר באופן משמעותי בעקבות הגשת ההתנגדות ואימוץ הטענות שהועלו בה בהסכם הפשרה המתוקן.[13]


מעיון בפסיקה לא ניתן להסיק שבמצבים בהם לא נפסקות הוצאות לטובת המתנגדים, בית המשפט סבור שההתנגדות שהוגשה היא התנגדות 'סרק'.[14] עם זאת, עיון בפסיקה ובספרות מלמד שקיימות שתי קטגוריות עיקריות לשימוש לא ראוי כאמור בהן הוטלו הוצאות. הראשונה, מצבים בהם בית המשפט מזהה כי ההתנגדות הוגשה ממניעים שלא עולים בקנה אחד עם טובת חברי הקבוצה.[15] השנייה, כאשר ייתכן ויש ממש בהתנגדות גופה אך האופן שבו השתמש המתנגד במנגנון ההתנגדות לא עולה בקנה אחת עם המצופה מבעל הדין בהליך האזרחי.[16]


מבחינה דיונית, יש לעצב את הליך ההתנגדות באופן שיאפשר בירור יעיל וממצה של הסכם הפשרה המוצע. שאלה ראשונה בהקשר הדיוני היא מהו הנטל המוטל על המתנגד? לפי ההכרעה בעניין Allen Trust, נטל ההוכחה המוטל על המתנגד להסכם פשרה הוא נמוך באופן יחסי. מכיוון שהנטל המהותי להראות כי הסכם הפשרה "ראוי, הוגן וסביר" מוטל על מבקשי אישור הסכם הפשרה, הנטל המוטל על המתנגד הוא ניסוח התנגדותו באופן בהיר מספיק לאפשר למבקשי אישור הסכם הפשרה להתייחס באופן רציני לטענותיו.[17] בישראל שאלת הנטל המוטל על מתנגד לאישור הסכם פשרה בהליך ייצוגי טרם הוכרעה. נוסף על כך, הפסיקה הישראלית טרם הבהירה מהו מעמדו של המתנגד להסכם הפשרה[18] ומהם סדרי הדין לבירור הנטען בהתנגדות. אף שהשאלה טרם הוכרעה במפורש, נראה כי קביעת בית המשפט האמריקאי בעניין Allen Trust מתכתבת עם מצב הדין בישראל בפועל. נקודת המוצא בישראל היא שבדומה לארצות הברית, הנטל המהותי לשכנע את בית המשפט כי הסכם הפשרה המוצע "ראוי, הוגן וסביר" מוטל על המבקשים לאשרו.[19] בנוסף, במצב המשפטי השורר כיום בישראל, אף שתקנות תובענות ייצוגיות לא מתייחסות במישרין לשאלה זו, ניתן לטעון שממילא על מתנגד להסכם פשרה חובה לערוך את כתב ההתנגדות באופן שמאפשר למבקשי אישור ההסכם להתגונן מפני הנטען נגדם כדבעי. מקורה של חובה זו הן הוראות תקנה 19 לתקנות תובענות ייצוגיות בצירוף עם הוראות החלק הכללי של תקנות סדר הדין האזרחי[20] וכן ההסדרים הספציפיים לעניין ניסוח כתב טענות.[21] יוצא אפוא שהכרעת בית המשפט האמריקאי Allen Trust הולמת את מצב הדין בישראל בכל הקשור לחלוקת הנטלים בין מבקשי אישור הסכם הפשרה ובין המתנגדים לו.


שאלה דיונית נוספת היא מהם סדרי הדין החולשים על שמיעת ההתנגדות, שאלה שטרם הוכרעה בפסיקה בישראל. האם על בית המשפט לקיים דיון פרונטלי בטיעוני המתנגדים או שניתן להסתפק בהגשת טיעון בכתב? ניתן למצוא בפסיקה הליכים בהם התקיים דיון בעל פה בהתנגדות[22] וכן מקרים בהם לא נערך דיון כאמור.[23] מקל וחומר, הפסיקה טרם הבהירה מהם השיקולים שיש לשקול בשאלה האם לקיים דיון חזותי בהתנגדות. שאלה אחרת אליה התייחס בית המשפט האמריקאי בעניין Allen Trust היא מתי יש לקיים הליכי גילוי או שמיעת הוכחות בשלב בחינת הסכם הפשרה ושמיעת ההתנגדויות. בית המשפט שם קבע כי אמנם קיומם של הליכי גילוי והוכחות הם החריג לכלל, אך הערכאה הדיונית מוסמכת להורות על קיום הליכים אלו אם הדבר נחוץ לבירור הולם של ההתנגדות.[24] גם שאלה זו טרם הובהרה די הצורך בפסיקה הישראלית. מחד, הפסיקה הכירה באפשרות לקיים הליך חקירות בדיון בבקשה לאישור הסכם פשרה. בעניין נחמני[25] הכיר כבוד השופט כבוב בסמכות בית המשפט להורות על חקירת מצהיר שתצהירו צורף לבקשה לאישור הסכם פשרה בהתאם להוראות תקנה 12(ב) לתקנות תובענות ייצוגיות, מכוח סמכות בית המשפט המעוגנת בפקודת הראיות[26]. עם זאת, בעניין גבאי סייג השופט כבוב את מסקנתו בעניין נחמני, בקביעה כי נוכח ההסדר המיוחד שבסעיפים 18 ו-19 לחוק תובענות ייצוגיות שלא כולל במפורש הליך חקירות, יש להורות על חקירת מצהירים במסגרת הדיונים בבקשה לאישור הסדר פשרה רק "במקרים חריגים, בהם עולה כי נפל פגם בהתנהלות הצדדים להסדר הפשרה, באופן המצדיק את חקירתם".[27]


לסיכום, כפי שציינתי לעיל, אף שהפסיקה הישראלית טרם הכריעה בשאלות דיוניות שונות אשר מוכרעות בעניין Allen Trust, נראה כי הקביעות העקרוניות של בית המשפט האמריקאי יפות גם לגבי מצב הדין בישראל: על המתנגד לאישור הסכם פשרה רק להצביע על פגמים לכאורה בהסכם המוצע, ועל מבקשי אישור ההסכם הנטל מהותי לשכנע את בית המשפט כי חרף טיעוני המתנגדים הסכם הפשרה הוא "ראוי, הוגן וסביר, בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה".[28]

[1] פסק הדין יכונה להלן עניין Allen Trust; 1988 Trust of Allen Children Dated 8/8/88 v. Banner Life Insurance Co., 2022 WL 774731 (4th Cir. Mar. 15, 2022) [2] Dickman v. Banner Life Insurance Co., 2016 WL 7383869 (D. Md. Dec. 21, 2016) [3] עניין Allen Trust, לעיל ה"ש 1, בעמ' 4. [4] שם, בעמ' 7-6. [5] שם, בעמ' 10-9. [6] Theodore Eisenberg & Geoffrey Miller, The Role of Op-outs and Objectors in Class Action Litigation: Theoretical and Empirical Issues, 57 Vand. L. Rev. 1529, 1531 (2004) (להלן: איזנברג ומילר). [7] ראו: ע"א 7809/12 חזאן נ' קלאב הוטל אינטרנשיונלס (א.ק.ה), פס' 14 (נבו 31.12.2013); ת"צ (ת"א) 1715-02-15 עטיה נ' ידיעות אינטרנט שותפות רשומה בע"מ, פס' 3 (נבו 5.9.2021); ת"צ (ת"א) 55436-01-17 שם טוב נ' יצוא חברה להשקות בע"מ, פס' 29 (נבו 22.10.2022); אלון קלמנט "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית" משפטים מא 5, 56 (2011); איזנברג ומילר, לעיל ה"ש 2, בעמ' 1531; William B. Rubenstein, Newberg on Class Actions § 13:20 (5th ed. 2014. [8] חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006. [9] קיימים הבדלים מסוימים בהיקפה של זכות ההתנגדות בדין האמריקאי ובדין הישראלי. למשל, בעוד שסעיף 18(ד) לחוק תובענות ייצוגיות מאפשר הגשת התנגדות על ידי "אדם הפועל לטובת עניינם של חברי הקבוצה", זכות ההתנגדות בדין האמריקאי מצומצמת וניתנת, כלל רק לחברי קבוצה אף שבמקרים חריגים מאשרים למי שאינו חבר קבוצה להתנגד אם אישור הסדר הפשרה עתיד לפגוע בו בצורה משמעותית. להרחבה ראו: Newberg § 13:22. [10] בארצות הברית נהוג להבחין בתועלת שניתן להפיק מהתנגדויות שונות בעיקר לאור המניעים שהובילו את המתנגד להגשת התנגדותו: Manual for Complex Litigation § 21.643 (4th ed.,2004). על גישה זו נמתחה ביקורת רבה נוכח הקושי להבחין בין התנגדויות 'טובות' והתנגדויות 'רעות' ראו: Elizabeth Camblee Burch, Publicly Funded Objectors, 19 Theoretical Inq. L. 47, 55 (2018). [11] ראו: קלמנט, לעיל ה"ש 8, בעמ' 58-57. [12] שם; ת"צ (מרכז) 9852-07-16 אוזדין נ' השטיח המעוף בע"מ, פס' 28 (נבו 30.8.2020); ת"צ (מרכז) 30028-04-11 יצחקי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פס׳ 173 (נבו 21.11.2016). [13] ת"א (ת"א) 2537/06 פרחן נ' מולטילוק בע"מ, פס' 11 (נבו 20.11.2013); ת"צ (ת"א) 24499-12-10 ברזילי נ' הוט סלקום בע"מ, פס׳ 18 (נבו 20.11.2012); ת"צ (ת"א) 44211-05-10 כהן נ' פרטנר תקשורת בע"מ, פס' 28 (נבו 15.7.2014); ת"צ (מרכז) 5921-06-12 ברדה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פס' 36 (נבו 11.8.2015). [14] ראו למשל: ת"צ (ת"א) 1301/04 בירנבוים נ' קלאב אין אילת אחזקות בע"מ, עמ' 71 (נבו 24.1.2020). [15] דוגמה לכך ניתן למצוא ב-ת"צ (ת"א) 23066-04-20 הררי נ' שופרסל בע"מ, פס' 15 (נבו 7.12.2021), שם תהה בית המשפט "שמא באמתלה של "טובת חברי הקבוצה" פעלו" המתנגדים "לקידום טובתם האישית", במסגרת מה שכינה כ-""מאבק שליטה" בזכות לייצג את הקבוצות בבקשות" האישור שהוגשו. עוד ראו: § 13:21 Newberg, לעיל ה"ש 6. [16] למשל, ב-ת"א (ת"א) 64087-01-17 שמן משאבי נפט וגז בע"מ נ' חלפון, פס' 101 (נבו 13.1.2020), נוסחה ההתנגדות בצורה משתלחת שלא הולמת את הסגנון המצופה מבעל דין בהליך משפטי. כיוון שדעת בית המשפט שם לא הייתה נוחה מאופן השימוש בזכות ההתנגדות להשתלח במבקשי אישור הפשרה, הופחת סכום ההוצאות שנפסק לטובת המתנגד, אף שחלק מטענותיו התקבלו על ידי בית המשפט. [17] עניין Allen Trust, לעיל ה"ש 1, בעמ' 10-9. [18] סוגיה זו חורגת מהדיון במעקב הפסיקה הנוכחי. לעיון נוסף ראו: רע"א 4020/17 פרידמן נ' יצחקי (3.5.2018). [19] קלמנט, לעיל ה"ש 8, בעמ' 43. [20] תקנה 19 לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010 מחילה את הפרק הכללי של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 על הליכים הייצוגים. במסגרת כך, על בעל דין בהליך ייצוגי חלה החובה הקבועה בתקנה 3(ב) לתקסד"א לנהוג בתום לב דיוני וכן לפעול ל"העמדת הפלוגתות האמיתיות שבמחלוקת בין בעלי הדין, מיקודן, בירורן והכרעה בהן". [21] עוד ראו לעניין תחולת החובות הכלליות הקבועות בתקנות סדר הדין החדשות על הליכי תובענה ייצוגית ובפרט על שאלת ניסוח כתב הטענות: אלון קלמנט ונעמה הדסי "על יישומן הראוי של תקנות סדר הדין האזרחי החדשות בתובענות ייצוגיות" פורום עיוני משפט מה 1, 31 (2022). [22] למשל: ת"צ (השלום הרצ') 7342-05-18 ברנס נ' א. ב. א. ויקטורי חברה לניהול ואחזקות בע"מ, פס' 19 (נבו 26.12.2021). [23] למשל: ת"צ (השלום ת"א) 1956-07-19 ביטון נ' אנחנו איתך 2015 בע"מ, פס' 32 (נבו 15.3.2022). [24] עניין Allen Trust, לעיל ה"ש 1, בעמ' 7. [25] ת"צ (ת"א) 54160-07-17 נחמני נ' משן משאבי נפט וגז בע"מ, פס' 11-6 (נבו 10.6.2020). [26] פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. [27] ת"צ (ת"א) 1196/07 גבאי נ' רכבת ישראל בע"מ, פס' 73 (נבו 18.10.2020). [28] סעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות.

13 צפיות0 תגובות