מעקב הפסיקה עוסק במקורותיה של הסמכות להכריע פוזיטיבית עוד בשלב בקשת האישור באותן "שאלות מהותיות של עובדה או משפט".
בבית המשפט העליון מפי השופט גרוסקופף ובהסכמת השופטים עמית וקרא, קיבל ערעור על פסק דין בו נדחתה בקשת אישור תובענה ייצוגית בעילות צרכניות, שהוגשה על ידי מספר צרכנים מכוח פרט 1 לתוספת השנייה לחוק,[1] כנגד שבע רשתות קמעונאיות (להלן, בהתאמה: המערערים" ו-"המשיבות") .[2]
לב המחלוקת בהליך נגע בסוגיה פרשנית של תנאי מבצעי המכירות שהנהיגו המשיבות בסניפיהן. המבצעים בגינם הוגשה בקשת האישור הינם מבצעים מסגנון של "המוצר השני בחצי מחיר, הזול מבין השניים", או "מוצר שלישי חינם, הזול מביניהם". בבקשת האישור נטען שצרכנים שרכשו מספר מוצרים גדול ממספר המוצרים המינימלי הדרוש להחלת המבצע, חויבו ביתר על ידי המשיבות. זאת, שכן במקום לצרף יחד את המוצרים היקרים מבין אלה שנרכשו לצורך החלת המבצע, ולהעניק את ההנחה ביחס למוצר הזול מבניהם באופן שימקסם את ההנחה, המשיבות נהגו לממש את המבצע כך שההנחה תחול תמיד על המוצרים הזולים ביותר מכלל אלה שנרכשו (קרי לצרף יחד את המוצר היקר ביותר עם המוצר הזול ביותר), באופן שמפחית את ההנחה הניתנת לצרכנים.[3]
בהמ"ש העליון קבע שהמחלוקת בין הצדדים הינה מחלוקת פרשנית משפטית באשר לפרשנות תנאי המבצעים על רק מערכת היחסים החוזית אי לכך, ביהמ"ש פסק שיש לבחון כבר בשלב בקשת האישור האם ישנה אפשרות סבירה שתתקבל פרשנותם של המערערים לתנאי המבצע, וזאת לצורך ביסוס עמידתם בתנאי המופיע בסעיף 8(א)(1) לחוק, לפיו על הבקשה לעורר שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, כשישנה אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה.[4] לאור האמור ולאחר ניתוח פרשנות המערערים, בהמ"ש קבע שחובת תום הלב מחייבת את העוסק ליישם את המבצע באופן שבו הלקוח היה בוחר לו היה מודע לאפשרויות הקיימות, וכי בהתאם יש לקבל את פרשנות המערערים לתנאי המבצעים.[5]
ייחודיות פסק-הדין נובעת מקביעתו של ביהמ"ש שמדובר "באחד מאותם מקרים בהם ישנה הצדקה לעשות שימוש בסמכות הנתונה לביהמ"ש להכריע בשאלות המהותיות שבמחלוקת לגופן כבר בשלב הבקשה לאישור תובענה כייצוגית".[6] הסמכות ליתן הכרעה כאמור כבר בשלב בקשת האישור הינה בעלת תכלית דיונית, שמטרתה לאפשר, במקרים המתאימים, מתן הכרעה בסוגיה משפטית מוקדם ככל הניתן, ובלבד שאין בכך בכדי לפגוע בזכויות הדיוניות של הצדדים. בפסק-הדין, השופט גרוסקופף עמד על כך, כי הנחת המוצא הינה שהדיון בבקשת האישור אינו מיועד לבירור שאלות המחלוקת לגופן, וכי חריגה מכלל זה כפופה לשלושה תנאים מצטברים, אשר התקיימו בנסיבות פסק הדין.[7]
ברשימה זו אסקור את מקורה של הסמכות הנ"ל, את העקרונות והכללים להפעלתה ואת השפעתה האפשרית על תמריצי הצדדים להתפשר.
סעיף 8(א)(1) לחוק טומן בחובו שני תנאים עליהם בקשת האישור צריכה לענות בכדי שתאושר. התנאי הראשון הוא שהתובענה תעורר שאלות משותפות של עובדה ומשפט. תנאי זה מצריך מהמבקש הייצוגי להביא את השאלות המשותפות לקבוצה בפני ביהמ"ש כבר בשלב בקשת האישור, ולהראות שמדובר בשאלות מהותיות. התנאי השני הוא שתהיה אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות יוכרעו לטובת הקבוצה. מטרת כלל זה, להרתיע מפני הגשת תביעות סרק לצורך סחיטת כספים מהמשיב ולמנוע פשרות לא ראויות.[8]
עוד מהדיונים על חקיקת החוק נתגלעו מחלוקות לגבי האופן שבו יש לפרש את נטל ההוכחה המוטל על המבקש - "אפשרות סבירה". בעוד שנציגי תובעים פוטנציאלים ביקשו לצמצמם את נטל ההוכחה בשלב בקשת האישור, נציגי נתבעים פוטנציאליים ביקשו להרחיבו. ח"כ רשף חן (מפלגת "שינוי"), שהיה אחד מיוזמי החוק אמר על הסיכוי הנדרש לאישור בקשה לתובענה ייצוגית במליאת הכנסת שאינו יכול להיות זהה לרף ההוכחה בהליך האזרחי, שכן אז מנהלים את ההליך למעשה פעמיים.[9] החשש מהתארכות שלב בקשת האישור שלא לצורך, נידון בפסיקה עוד מלפני חקיקת החוק. הנשיא ברק קבע בעניין טצת[10] ששלב בקשת האישור הוא "הפרוזדור שבאמצעותו ניתן להיכנס לטרקלין, הוא הדיון במשפט גופו. אין להפוך את הפרוזדור למשכן קבע. הליך האישור צריך להיות רציני ויעיל".
סוגיית רמת ההעמקה לצורך בירור עילות התובענה בשלב האישור נותרה במחלוקת שנים רבות לאחר חקיקת החוק ומלווה אותנו עד היום. הפסיקה שניתנה לאחר חקיקת החוק אימצה את הפסיקה שקדמה לקבלתו, לפיה "אפשרות סבירה" משמעה רמת הוכחה גבוהה מזו שנדרשת לדחיית בקשה לסילוק על הסף מחמת היעדר עילה בתביעה רגילה [11]. בעניין קו מחשבה השופט גרוניס קבע שבחינת סיכויי התביעה חייבת להיות מעמיקה ובית המשפט חייב להיכנס בעובי הקורה ולבחון בקפידה את טענות התובע.[12]
בפרשת עמוסי חלה התפתחות בפסיקה שהקימה גישה נוגדת לתפיסה המקובלת דאז לגבי רף ההוכחה, והיקף ההעמקה הנדרש בבקשת האישור. לפי השופט ריבלין, דרישת החוק בדבר עריכת בחינה מקדמית של סיכויי התובענה, נועדה להעניק הגנה מידתית על זכויות הנתבעים. החמרת התנאים לאישור התובענה ובירור רוב התביעה בשלב בקשת האישור, חורג מהאיזון שקבע המחוקק ולכן לא ראוי.[13] לכן, במצב בו הקבוצה מבקשת סעד זהה המבוסס על מספר עילות חלופיות, מספיק שקיימת אפשרות סבירה להכרעה לטובת התובעים באחת מהעילות כדי לאשר את התובענה כייצוגית מבלי לבחון את היתר.[14]
בנוסף לחידוש של הלכת עמוסי לעניין בחינת האפשרות הסבירה שתובענה תתקבל, פרשה זו הביאה עמה חידוש נוסף. למעלה מן הצורך, הכריע השופט ריבלין בשאלה המשפטית בהתאם לקביעות הערכאה דלמטה. לפי השופט ריבלין, מאחר וכבר נפרשו טענות הצדדים בנוגע לפרשנות המשפטית של התקנות הרלוונטיות, יהיה "ראוי ומועיל יותר" לדון בשאלה זו כבר בערעור על בקשת האישור.[15] באותו עניין הצטרפה השופטת נאור לעמדתו של רובינשטיין וחידדה מהו השיקול המרכזי שמצדיק הכרעה בשאלה הפרשנית בשלב בקשת האישור – הצדדים העלו כבר את כל טענותיהם בנוגע לסוגיה הפרשנית.[16] כך למעשה, הלכת עמוסי ביססה את סמכות בתי המשפט להכריע באותן "שאלות מהותיות של עובדה או משפט" עוד בבקשת האישור. הלכה זו יושמה ע"י בתי המשפט המחוזיים במקרים רבים – לעיתים כדי לדחות את בקשת האישור,[17] ולעיתים כדי לאשרה, תוך איתות לצדדים על סיכויי התובענה.[18]
בעניין שמעון,[19] ניתן לראות "שכלול" של הלכת עמוסי. פסק-הדין עסק בבקשת אישור כנגד חברת ביטוח שחידשה באופן אוטומטי פוליסות הביטוח ללקוחותיה. על אף שהערעור התקבל פה אחד, השופטים היו חלוקים בדעותיהם עניין היקף סמכות ביהמ"ש להכריע בשאלות משפטיות בשלב בקשות האישור.
כחלק מהדיון במחלוקת שתוארה בעניין שמעון, השופט גרוסקופף התווה מספר עקרונות מנחים לזיהוי מקרים ייחודיים לשימוש בסמכות:[20] ראשית, נקודת המוצא היא שבקשת האישור נועדה להכריע האם יש לנהל את התובענה כייצוגית, ומכאן שהדיון הנערך במסגרתה הוא לכאורי בשאלות המהותיות. שנית מקרים בהם ראוי לשקול חריגה מהכלל הם כאלו בהם מתקיימים שלושה תנאים מצטברים: (1) בפני ביהמ"ש הוצג בסיס עובדתי במלואו; (2) שני הצדדים טענו את מלוא טיעוניהם, כאשר תנאי זה חשוב במיוחד בהתחשב בכך שבקשת האישור מהווה שלב ביניים, כאשר הצדדים להליך עשויים להחליט שלא לחשוף חלק מהמידע שברשותם, משיקולים אסטרטגיים;[21] (3) התועלת שתצמח מהכרעה בשאלה המהותית בשלב בקשת האישור, תוך הפחתת אי-הוודאות והחיסכון בהתדיינויות עתידיות, עולה על המשאבים השיפוטיים שיש להשקיע כדי להכריע בסוגיה בשלב בקשת האישור. שלישית כ"כלל-אצבע", מקרה מובהק לקיום התנאים הוא בקשת אישור שבמרכזה שאלה משפטית טהורה או לכל הפחות כזו שמחייבת בירור עובדתי מצומצם שניתן לעורכו בבקשת האישור.
בניגוד לעמדם של גרוסקופף, השופט אלרון נקט בעמדה שונה ביחס לסמכות ההכרעה הפוזיטיבית בשאלות משותפות עוד בבקשת האישור. לפי השופט אלרון, ניתן להשתש בסמכות זו רק כאשר מדובר בתיק מורכב שמכיל שאלות עובדתיות ומשפטיות רבות, ורק כאשר היא אחת מיני סוגיות רבות והכרעה בה תביא למסקנה כי ישנה "אפשרות סבירה" שהתובענה תתקבל לטובת הקבוצה[22] (בדומה לקביעתו של השופט ריבלין בעניין עמוסי[23]). בעמדה זו ניתן לראות גישה מתונה יותר ביחס לסמכות ההכרעה בשאלות עוד בבקשת האישור, כאשר הדגש הוא על שמירת זכויותיהם הדיוניות של הצדדים.
ביסוד העקרונות שהציג השופט גרוסקופף בתמיכת השופטת ברק-ארז ניצבת ההנחה,[24] כי כאשר הסמכות להכריע בסוגיות מהותיות בשלב בקשת האישור מופעלת בשיקול דעת ובמשורה, השימוש בה ישפיע באופן חיובי על תמריצי הצדדים לסיום המחלוקות. כך למשל, בנסיבות בהן ביהמ"ש מצא כי השאלות המשותפות בוודאות יוכרעו לטובת הקבוצה, מתן הכרעה בעניינן בשלב בקשת האישור, עשוי להגדיל את התמריצים של הצדדים להתפשר. תופעה זו תביא להפחתת הדיונים הנחוצים לסיום התובענה ובהתאם גם יפחת העומס על בתי המשפט. כמו כן, בתיקים בהם הצדדים השקיעו משאבים רבים כבר בבקשת האישור, קבלת הכרעות בנוגע לשאלות המשותפות משקפת גם יעילות כלכלית עבור הצדדים עצמם.
ביחס לשיקול זה, השופט אלרון בעמדת יחיד גרס שהכרעה פוזיטיבית של ערכאת הערעור בשלב בקשת האישור אינה רצויה, כיוון שהיא עשויה להביא לפשרות לא-רצויות. האפשרות שבמקרים מסוימים ערכאת הערעור לא רק תהפוך את קביעת הערכאה הדיונית לעניין בקשת האישור אלא גם תקבע מסמרות בשאלות מהותיות, עשויה לתמרץ נתבעים להגיע לפשרות גם בתובענות לא ראויות, כדי להימנע מדיון בערעור.[25] מנגד, סבר השופט גרוסקופף שכלל המעודד פשרות הינו רצוי, מכיוון שהמשפט הישראלי תופס את דין הפשרה כפתרון יעיל וצודק שיש לעודד, כאשר הכרעה בשאלה מהותית כבר בשלב בקשת האישור עשויה דווקא לתמרץ פשרות ראויות, כיוון שהצדדים יהפכו מודעים יותר לסיכוייהם. נראה שהשופטים אלרון וגרוסקופף תמימי דעים שהאפשרות שערכאת ערעור תכריע בשאלות מהותיות כבר בשלב בקשת אישור תשפיע על תמריצי הצדדים להתפשר, אולם חלוקים בדעתם בשאלה אילו פשרות הכרעה כאמור תתמרץ. בעוד השופט אלרון צפה שהכרעה מוקדמת תעודד פשרות לא ראויות בתביעות סרק לא מבוססות, השופט גרוסקופף סבר כי יש בכך כדי לעודד פשרות ראויות, באמצעות שיקוף מידע לצדדים שיסייע בקבלת החלטות מושכלות.[26]
מוקדם עוד לומר כיצד ההחלטות בעניין שמעון תשפיע על אופייה העתידי של סמכות ההכרעה הפוזיטיבית בשאלות משותפות בבקשת האישור. עם זאת, נראה שהיא מהווה עוגן פסיקתי לשימוש בסמכות זו, כאשר שופטים שונים מכלל הערכאות נוטים לאמץ את גישתו של גרוסקופף לעניין היקף הסמכות.[27]
לדעתי, ישנה תכונה חיובית וחשובה בסמכות ההכרעה הפוזיטיבית בבקשת האישור שלא עלתה על הכתב בדיונים ובמחלוקות שנערכו בפסקי הדין שהוצגו לעיל. כידוע, "שחקנים חוזרים" נוטים להשפיע על המשפט באמצעות ברירה סלקטיבית לקדם הליכים משפטיים שעשויים להביא הלכה משפטית שתטיב עימם, ולהתפשר בהליכים שעשויים להביא פשרות שעשויות להזיק להם.[28] הסמכות הנדונה עשויה לקדם כללים משפטיים טובים. כך למשל, סמכות זו אפשרה את מתן פסק-הדין בעניין סופר-דוש, שהשפיע כמעט באופן מידי על כל משק-בית בישראל.[29]
לסיכום, המחלוקת בפסיקה בעניין מידת ההוכחה הנדרשת לאישור תובענה ייצוגית הולידה את הסמכות להכריע בשאלות המהותיות עוד בבקשת האישור, וכן את חילוקי הדעות בנוגע להיקפה של הסמכות. בעוד שאת השפעת התמריצים שסמכות זו מייצרת אצל תובעים ונתבעים עתידיים מוקדם עוד לחזות ולהעריך בצורה מדויקת, ניתן כבר עכשיו לראות כיצד סמכות זו מאפשרת מתן הכרעות עקרוניות שמקדמות את המשפט.
[1]פרט 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות או החוק).
[2]ע"א 8336/17 ראובן נ' סופר-דוש בע"מ (נבו 15.5.2022). (להלן: עניין סופר דוש)
[3] שם, בפס' 5-4. לצורך הבהירות, הציג הש' גרוסקופף מספר דוגמאות לטענה. למשל, לטענת המערערים לקוח שירכוש שלושה מוצרים שמחירם 50 ₪, 50 ₪ ו-10 ₪ במבצע "המוצר השני חינם, הזול מביניהם" ידרש לשלם 60 ₪ כך שהמבצע ימומש ביחס למוצר הראשון והשני, ועבור השלישי ישלם מחיר מלא. לפי גישת המשיבים הלקוח ידרש לשלם 100 ₪, כך שההנחה תמומש עבור המוצר השלישי ועל הראשון והשני ישולם מחיר מלא.
[4]שם, בפס' 28.
[5]שם, בפס' 53-51 לפסק-דינו של השופט גרוסקופף ופסק-דינו של הש' עמית.
[6]שם, בפס' 29.
[7] שם, בפס' 30-29.
[8]אלון קלמנט "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006" הפרקליט מט 131, 145-140 (2006).
[9]פרוטוקול ישיבה 310 של הכנסת ה-16, 69 (1.3.2006).
[10]רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774, 787 (1996). (להלן: עניין טצת)
[11]ע"א 967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נא(2) 312 (1997).
[12]רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, פס' 10 (נבו 26.4.19). (להלן:עניין קו מחשבה)
[13]רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי פס' 15 לפסק-דינו של המשנה לנשיאה (בדימ') ריבלין (נבו 5.7.2012). (להלן: עניין עמוסי)
[14]שם, בפס' 17 לפסק-דינו של המשנה לנשיאה (בדימ') ריבלין.
[15]שם, בפס' 20 לפסק-דינו של המשנה לנשיאה (בדימ') ריבלין.
[16]שם, בפס' 2 לפסק-דינה של המשנה לנשיאה מ' נאור.
[17]ראו והשוו ת"צ (מחוזי י-ם) 4054-10 ולנר נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, פס' 13 (19.12.2012); ת"צ (מחוזי חי') 18559-11-13 יגיל נ' ארומה אספרסו בר בע"מ, פס' 16 (נבו 20.8.2015); ת"צ (מרכז) 13881-07-13 להט נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פס' 14 (נבו 15.12.2017).
[18]ת"צ (מרכז) 60857-06-14 דבש נ' מועצה מקומת באר יעקב, פס' 22 (נבו 18.2.2016).
[19]ע"א 9294/16 שמעון נ' חברת איי די איי חברה לביטוח בע"מ (נבו 4.2.2020) (להלן: עניין שמעון).
[20]שם, בפס' 7 לפסק-דינו של השופט גרוסקופף. ראו גם עניין סופר-דוש, לעיל ה"ש 2, בפס' 29 לפסק דינו של השופט גרוסקופף.
[21]אלון קלמנט ורות רונן "בחינת עילת התביעה וסיכוייה בשלב אישור התובענה הייצוגית" עיוני משפט מב 5, 19-18 (2019).
[22]שם, בפס' 4 לפסק-דינו של השופט אלרון.
[23]עניין עמוסי, לעיל ה"ש 18.
[24]עניין שמעון, לעיל ה"ש 28, בפס' 59 לפסק-דינה של השופטת ברק-ארז.
[25]עניין שמעון, לעיל ה"ש 28, בפס' 3 לפסק-דינו של השופט אלרון.
[26] שם, בפס' 6 לפסק-דינו של השופט גרוסקופף.
[27]עניין סופר-דוש, לעיל ה"ש 2, פסק- דינו של השופט עמית; רע"א 9128/17 מרכז רפואי צאנז בית חולים לניאדו נ' פלונית, פס' 29 לפסק-דינה של השופטת ברון (נבו 18.7.2022) שם השופטת ברון בהסכמתם של השופט עמית והשופט קרא מביאה את פסקי הדין של השופט גרוסקופף בעניין שמעון ובעניין סופר-דוש לשם שימוש בסמכות ההכרעה; ת"צ (מחוזי ת"א) 33300-10-18 צור נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל, פס' 180 (נבו 12.6.2022)
[28]להרחבה על "שחקנים חוזרים" ו-"שחקנים מזדמנים", ראו מארק גאלאנטר "מדוע 'אלה שיש להם' נוטים להצליח: הרהורים על גבולות השינוי המשפטי" מעשי משפט ד 15 (2011).
[29]ראו והשוו את הכתבות בעיתונות היומיות והתגובות לפסק-הדין: ליטל דוברוביצקי "העליון אישר בקשה לייצוגית: איזו הנחה תקבלו במבצעי 'השני בחצי מחיר?" כלכליסט (15.5.2022); הדר קנה "'אחד פלוס אחד' – אבל איזה אחד? בית המשפט העליון הכריע לטובת הצרכנים" TheMarker(15.5.2022) ("חשיבות ההליך הוא בכך שאם עד היום כל רשת יכלה לתעדף את ההנחות בשורה ארוכה של מבצעים כרצונה – מעתה היא מחויבת לסדר ולחשב את ההנחות בצורה שמיטיבה עם הצרכן"); איתמר לוין "פרשנות פרו-צרכנית בעליון למבצעי 'הזול ביניהם'" News1 (15.5.2022)..
Σχόλια