ההליך הייצוגי מתאפיין בפערי מידע משמעותיים בין התובעים לנתבעים. [1]  בשלב אישור התובענה כייצוגית, המבקשים נדרשים להציג תשתית ראייתית ראשונית, [2] אך לעיתים אין להם גישה למידע רלוונטי. פערי מידע אלו עלולים לגרום לכך שבקשות אישור מוצדקות לא יאושרו. [3]  מצב זה מעורר את השאלה באילו נסיבות מוצדק יהיה להקל על המבקשים בנטל ההוכחה. בנייר עמדה זה, אבחן את השיקולים העומדים בבסיס האפשרות להגמיש או להפוך את נטל ההוכחה, כפי שעלו בפסיקה ובספרות. בנוסף, אציג מודל ביניים שלפיו ניתן יהיה לא

על אף שחוק תובענות ייצוגיות, התשס״ו–2006 (להלן: ״ החוק "), הסדיר את תחולת מעשה בית דין על חברי הקבוצה בלבד, [1]  וקבע מנגנוני 'אופט-אוט', [2] בתי המשפט קבעו כי חברי קבוצה שיצאו מהסדר פשרה לא יוכלו להגיש בקשה לאישור תובענה כייצוגית באותן עניין, אלא אם יוכיחו טעמים ממשיים המצדיקים זאת. בנייר עמדה זה אציע גישת חשיבה שונה מזו שנקטו בתי המשפט, שלפיה יש לבחון את חסימתן של תביעות ייצוגיות באמצעות ההיגיון של כלל השתק העילה. ת"צ (תל אביב-יפו) 56923-10-20  יעקב בנימין השקעות ואחזקות ב