נייר עמדה זה עוסק בפרקטיקה לפיה בתי המשפט נוטים לדחות בקשות לאישור תביעות ייצוגיות בהן עולה חשש שהתובענה המוגשת מהווה כלי לפעולת נקם ולפגיעה אישית בעקבות סכסוך מקדים בין הצדדים.
ת"צ (מחוזי ת"א) 4382-12-20 צביקה ויספלד נ' עופר מנירב[1]:
בפס"ד ויספלד דחתה השופטת גרוסמן מביהמ"ש המחוזי בת"א את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה בגין שליחת פרסומות בניגוד לחוק התקשורת (חוק הספאם).[2] אחת מהסיבות העיקריות לדחיית הבקשה הייתה היריבות האישית והמקצועית המקדימה בין הצדדים. לפי השופטת, הגשת הבקשה לאור מאבקים אישיים אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הקבוצתי ולכן אין להניח שענייני הקבוצה ינוהלו בתום לב ובדרך הולמת כפי שנדרש מחוק תובענות ייצוגיות.[3] במקרה זה הבקשה נדחתה מסיבות נוספות אך פסק הדין מדגים את הפרקטיקה הנהוגה בה ביהמ"ש נותן משקל מכריע לחוסר תום הלב של המבקש הנובע מיריבות מוקדמת. בנייר עמדה זה אטען שעל ביהמ"ש לתת משקל נמוך לסיבה בגינה הוגשה הבקשה בבואם לשקול האם לאשרה. טענה זו חורגת מנושא היריבות בין הצדדים ומעלה שאלות על תפקיד התובע המייצג. אולם, אתמקד בפסילת התובע בגין יריבות תוך שימוש בדוגמא של חוק התקשורת.
המצב הנורמטיבי מבוסס על עניין טצת שם נקבע שתום הלב של התובע המייצג נשלל כשהבקשה מוגשת ממניעים פסולים כגון פגיעה במתחרים או רצון לסחוט פשרה.[4] עוד נקבע שתובענות ייצוגיות המוגשות ממניעים פסולים כרוכות בבזבוז משאבים ומזיקות למשק.[5] בתי המשפט משתמשים בהלכה זו וקובעים ששימוש בתובענה ייצוגית לצורך סכסוך עסקי הוא פסול ועלול לפגוע באופן בלתי הוגן בנתבע בייחוד לאור עוצמת הכלי ולהביא לייצוג בלתי הולם של חברי הקבוצה.[6] כפי שאציג בהמשך, אחת ממטרותיה המרכזיות של חוק הספאם בפרט ושל התובענה הייצוגית בכלל היא אכיפה בידי הציבור[7]. לכן בראייתי סיבת הגשת התביעה אינה צריכה להוות שיקול בהחלטה האם לאשר את התביעה כייצוגית.
חוק התקשורת קובע ששליחת הודעות פרסומיות שלא על פי חוק זה מהווה עוולה אזרחית ומאפשר לביהמ"ש לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק (פיצויים לדוגמא).[8] חוק תובענות ייצוגיות משלים את חוק התקשורת וכולל בתוכו עילת תביעה בגין חוק הספאם. הדבר מאפשר לאזרחים שניזוקים כתוצאה משליחת אותם דברי פרסומת, להגיש תביעה ייצוגית ובאמצעות כך לאכוף את האיסור שהיה קיים עוד קודם לכן.[9] מלשון חוקים אלו, עולה שאחת ממטרותיהן העיקריות של חוק הספאם בפרט ושל תובענות ייצוגיות בכלל היא אכיפה יעילה של החוק. עפ"י חוק התקשורת, כאשר ביהמ"ש קובע את גובה הפיצויים לדוגמא עליו להתחשב באכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו.[10] גם חוק תובענות ייצוגיות קובע שאחת ממטרות החוק היא אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו.[11] למעשה החוק מפריט את האכיפה לציבור על מנת לייעל אותה.
בראייתי, במידה ומטרת חוקים אלו הינה ייעול האכיפה, עולה השאלה מדוע זהות התובע המייצג ומניעיו רלוונטיים להחלטה האם לאשר את התביעה כייצוגית. דחיית הבקשה פוגעת בחברי הקבוצה אשר נפגעו מאותה עוולה בגינה הוגשה תובענה והם אינם זוכים לסעד. מחד, דחיית הבקשה אינה מהווה בהכרח מעשה בית דין ואינה מונעת הגשת תביעה נוספת בגין אותה עילה וביהמ"ש אף יכול למנות תובע מייצג חלופי.[12] אולם בפועל מעטים המקרים בהם השופט ממנה תובע מייצג חלופי וכן ישנו מיעוט של מקרים בהם הוגשה תביעה בגין אותה עילה לאחר שנדחתה תביעה ייצוגית על ידי ביהמ"ש.[13]
ניתן לטעון שהתובענה הייצוגית היא כלי רב עוצמה שיכול לשמש ככלי לנקמנות ולפגיעה במתחרים ועשוי לפגוע בנתבעים באופן לא מידתי.[14] בנוסף ניתן לטעון שאדם המגיש תובענה בעקבות סכסוך אינו כשיר לייצג את אינטרס הקבוצה שכן הוא מעוניין לפגוע בנתבע ולכן עשוי לסרב להצעות שיטיבו עם הקבוצה. אולם בראייתי, טיעונים אלו אינם מצדיקים בהכרח דחייה של תביעה המוגשת בעקבות סכסוך. ניתן לטעון שאדם המגיש תובענה בעקבות סכסוך דווקא יפעל בפועל למקסום התועלת למען הקבוצה. כך למשל תובע שכל רצונו הוא לפגוע בנתבע, עשוי לסרב להסכם פשרה שעשוי להטיב עימו באופן אישי ולפעול למיצוי ההליך נגד הנתבע. מנגד תובע אשר מעוניין בהשאת הרווח האישי שלו עשוי לקבל פשרה שאינה טובה לקבוצה כדי לא להסתכן בהפסד של התביעה.[15] לרוב עורכי הדין והמייצגים הם שונאי סיכון ומרביתם מגישים את התביעה לאור התמריץ הכספי ולכן ימהרו להתפשר.[16]
אכן, תובענה ייצוגית היא כלי רב עוצמה שעשוי לפגוע באופן לא מידתי בנתבעים, יחד עם זאת ישנו מנגנון בחוק שאמור למנוע שימוש לא מידתי בכלי של התובענה הייצוגית. על פי חוק תובענות ייצוגיות על ביהמ"ש לאשר תובענה כייצוגית רק אם זו הדרך היעילה וההוגנת ביותר להכרעה במחלוקת.[17] כך שאם עילת התביעה כשלעצמה אינה מתאימה להיות מוכרעת באמצעות תובענה ייצוגית, ביהמ"ש אמור שלא לאשר את בקשת התביעה. באופן זה אם עילת התביעה היא קנטרנית וחסרת ערך, ביהמ"ש יכול שלא לאשר את הבקשה. אם עילת התביעה מתאימה ומדובר על תביעה טובה, תום ליבו של התובע המייצג אינו בעל חשיבות.
ניתן לצנן שימוש בתובענה ייצוגית ככלי לנקמה או פגיעה ביריבים באמצעות הפחתת הגמול או שכר הטרחה של התובע המייצג ובא כוחו או בהטלת הוצאות משפט על התובע הייצוגי במידה ומדובר בתובענת סרק.[18] בעניין דיפלומט הוגשה תביעה ייצוגית כנגד חברת דיפלומט המשווקת בישראל את קטשופ היינץ.[19] ביהמ"ש קבע שלאור כך שהסתמן שמאחורי התביעה עומדת חברת אסם המתחרה, ישנו ספק שהתביעה תנוהל בדרך שהולמת את ענייניהם של הקבוצה. לכן, ביהמ"ש הפחית באופן משמעותי את הגמול למבקש ואת שכר הטרחה לעורכי הדין[20]. הפחתת הגמול ושכר הטרחה לא בהכרח ימנעו לחלוטין שימוש בכלי של תובענה ייצוגית לנקמה ביריביהם אך היא עשויה להפחית את הכדאיות ולצנן את המוטיבציה לכך.
לסיכום, הגשת תביעה ייצוגית משיקולים זרים כגון נקמנות או יריבות אכן מעלה קשיים ומהווה לעיתים כלי לא מידתי לפגיעה. יחד עם זאת, אחת מהתכליות המרכזיות של התובענה הייצוגית היא הפרטת האכיפה לידי הציבור. משכך, סיבת הגשת התביעה אינה צריכה להוות שיקול מרכזי בהחלטת ביהמ"ש האם לקבלה.
[2] שם. ס' 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 להלן: חוק התקשורת).
[3] שם, בפס' 120. ס' (א)(3) ו-8(א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות).
[5] שם, בעמ' 786.
[7] שי נ' לביא "גלגל המזל: כיצד לחלק את קופת הפיצוי בתובענות ייצוגיות"? עיוני משפט מ 321, 326 (2017). על פי המאמר הגישה הציבורית לחוק תובענות ייצוגיות הרואה באכיפה והרתעה כתכליות מרכזיות בכלי של התביעה ייצוגית, היא הגישה המובילה.
[8] ס' 30א(ט), 30א(י) לחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982.
[9] ס' 12 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות.
[10] ס' 30א(י)(3) לחוק התקשורת.
[11] ס' 1(2) לחוק תובענות ייצוגיות.
[12] ס' 8(ג)(1) לחוק תובענות ייצוגיות.
[14] לעיל ה"ש 4, בעמ' 777.
[16] שם, בעמ' 12.
[17] ס' 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות.
[18] דנ"א 944/15 פלאפון תקשורת בע"מ נ' אי.אר אמ טכנולוגיות בע"מ, פס' 12 (נבו 29.3.2015) נקבע ע"י השופטת נאור שאחת הדרכים למנוע תביעות סרק כנגד נתבעים בעלי כיס עמוק היא השתת הוצאות ריאליות על תובע ייצוגי שבקשתו נדחתה.
[20] שם, בפס' 3.
Comments