השפעת תקנות סדר הדין האזרחי החדשות על תובענות ייצוגיות

עודכן ב: יונ 15

כיצד ישפיעו התקנות החדשות על ההליך הייצוגי? לגישתנו יש לנקוט משנה זהירות בהחלת המסגרת הדיונית בתקנות החדשות על תובענות ייצוגיות


ביום 1.1.2021 נכנסו לתוקפן תקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ט-2018 (להלן: התקנות החדשות). כדי להתאים את ההליך בתובענה הייצוגית לתקנות החדשות, תוקנו באותו מועד גם תקנות תובענות ייצוגיות, התש״ע-2010 (להלן: תקנות תובענות ייצוגיות). רשימה זו מציגה את התיקונים בתקנות תובענות ייצוגיות, ולאחר מכן דנה בשני שינויים מרכזיים בתקנות החדשות, אשר צפויים להשפיע באופן משמעותי על ניהולן של תובענות ייצוגיות: תחולת עקרונות היסוד ומשטר פסיקת ההוצאות.


בניגוד להליכים רגילים, שהסדרתם נעשית בתקנות סדר הדין האזרחי, בתובענות ייצוגיות הכללים הדיוניים נגזרים משלושה מקורות נורמטיביים: חוק תובענות ייצוגיות, התשס״ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות), תקנות תובענות ייצוגיות ותקנות סדר הדין האזרחי. לפיכך, המטרות שקבועות בסעיף 1 לחוק תובענות ייצוגיות הן המקור הנורמטיבי הראשון בפרשנותן של תקנות סדר הדין האזרחי. לכך יש חשיבות רבה באופן שבו ייושמו התקנות החדשות בתובענות ייצוגיות. לגישתנו, על בתי המשפט לנקוט משנה זהירות בטרם ישנו את ההסדרים הדיוניים החלים בתובענות ייצוגיות, ועליהם להיזהר בהחלת השיקולים ה'כלליים' בתקנות החדשות, בהליך התובענה הייצוגית.


הוראות ייחודיות בתקנות תובענות ייצוגיות

תקנות תובענות ייצוגיות (תיקון מס׳ 3), התשפ״א-2020 כוללות מספר הוראות אשר מחריגות את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי החדשות.[1] על פי תקנה 7 לתקנות אלו, התיקונים שיפורטו להלן יחולו על הליכים שנפתחו ביום התחילה או לאחריו. עוד מובהר כי על הליכים שנפתחו לפני יום התחילה ימשיכו לחול תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ״ד-1984 (להלן: התקנות הישנות), שהוחלו על פי תקנה 19(א) לתקנות תובענות ייצוגיות לפי נוסחן ערב יום התחילה, ״בשינויים המחויבים״.[2] לפיכך, ביחס לכל ההליכים הללו התקנות החדשות אינן משנות דבר, אלא אם בית המשפט מפרש את התקנות הישנות לאור הוראות התקנות החדשות.[3]מאחר שההוראה המפורשת משמיעה את כוונת מחוקק המשנה שלא לשנות הסדרים פרוצדורליים בהליכים שכבר החלו, נראה שגם פרשנות לאור התקנות החדשות צריכה להיות כפופה לכוונה זו. יחד עם זאת, תקנה 180(א) לתקנות החדשות קובעת כי הוראות חלק א׳, אשר קובעות את עקרונות היסוד של סדרי הדין, חלות על כל עניין אזרחי המובא בפני בית המשפט. לכן, תקנות אלה חלות גם בבקשות אישור שהוגשו לפני יום התחילה.[4]

דיון מקדמי ופגישת מהו"ת: תקנה 5(ב) לתקנות תובענות ייצוגיות קובעת כי פרק ד' לתקנות החדשות, אשר קובע חובה לקיים דיון מקדמי ופגישת מהו"ת, לא יחול בהליכי אישור ותובענות ייצוגיות. הוראה זו משמיעה את תפיסת מחוקק המשנה שנושא הפשרה בתובענות ייצוגיות שונה מבתביעות רגילות, בשל המורכבות הקשורה לייצוג חברי הקבוצה ולאינטרסים המיוחדים בתביעות אלה.

אורך כתבי הטענות: תקנה 2(ז) לתקנות תובענות ייצוגיות מגבילה את אורך בקשות האישור, תשובת המשיב, תשובת המבקש והתצהירים המצורפים.[5] לעומת זאת, בקשת הסתלקות ובקשה לאישור הסדר פשרה מוחרגות ממגבלות האורך הקבועות בתקנה 50(5) לתקנות החדשות לעניין בקשות בכתב.[6]

בקשות בכתב: ״עוצר הבקשות״ הקבוע בתקנה 49(א) לתקנות החדשות חל גם בהליכים ייצוגיים.[7] עם זאת, תקנה 2א לתקנות תובענות ייצוגיות תוחמת את המועדים בין מועד הגשת כתב התשובה האחרון לפי תקנה 2 או לאחר שחלף המועד להגשתו, לפי המוקדם, לבין אחד משני מועדים – מועד קדם המשפט או 45 ימים לאחר הגשת כתב התשובה האחרון, לפי המאוחר ביניהם. ההוראה הזו נבעה מכך שתקנה 4(א) לתקנות תובענות ייצוגיות אינה מחייבת את בית המשפט לקבוע קדם-משפט, אלא רק מאפשרת לו לעשות כן. ואולם, הפרקטיקה בתובענות ייצוגיות היא לקבוע קדם-משפט, ולכן ההבדל במועדים יהיה לרוב חסר משמעות. מן הראוי היה לתקן את תקנות תובענות ייצוגיות ולקבוע הוראה דומה לזו שבתקנה 61 לתקנות החדשות, אשר קובעת שישיבת קדם-משפט תיקבע לאחר שהוגש כתב הטענות האחרון, או לבטל את תקנה 4(א).

יוער כי הבקשות המוחרגות בתקנה 49(א) מוחרגות גם בהסדר הקבוע בתקנות תובענות ייצוגיות,[8] ובנוסף להן מוחרגות בקשת הסתלקות ובקשה לעיכוב הליכים בשל הליך פלילי. כמו כן, על פי תקנה 2א(ב) לתקנות תובענות ייצוגיות, יתר הוראות תקנה 49(ב)-(ט) לתקנות החדשות מוחלות בשינויים המחויבים.[9]



יישום התקנות החדשות בתובענות ייצוגיות צריך להיות כפוף לעקרונות היסוד שקבועים בחוק

נושא מרכזי בתקנות החדשות הוא האיזון בין האינטרס הפרטי של בעלי הדין בהליך במימוש זכויותיהם, לבין האינטרס הציבורי שעניינו במימוש זכויותיהם של כלל המשתמשים במערכת המשפט. לעומת זאת, בתובענה הייצוגית האינטרסים הפרטי והציבורי אינם מובחנים, שכן התובענה, שהיא הליך פרטי לכאורה, משרתת מטרות ציבוריות של אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו. בנוסף, המטרות של מימוש זכות הגישה לבית המשפט לרבות לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים, ומתן סעד הולם חורגות מבעלי הדין, והיא מתייחסת לקבוצה רחבה של נפגעים, המיוצגים בהליך אך אינם בעלי דין בו.


גם הבעיות הנובעות מהמבנה המיוחד של הליך התובענה הייצוגית, בראשן בעיית הנציג של מייצגי הקבוצה מחד, והחשש מפני שימוש לא ראוי בהליך לצורך הפעלת לחץ על נתבעים מאידך, מחייבות התייחסות שונה לסדרי הדין. שיקולים אלה הם חשובים כאשר באים להחיל את המסגרת הדיונית על פי התקנות החדשות, בתובענות ייצוגיות. בפרט, יש להם חשיבות רבה בשני נושאים שיסקרו להלן: חובת תום הלב והאיסור על שימוש לרעה בהליך המשפטי, ופסיקת הוצאות משפט.


חובת תום הלב והאיסור על שימוש לרעה בהליך המשפטי

חלק א׳ לתקנות החדשות קובע את עקרונות היסוד של סדרי הדין. מבין העקרונות המנויים בחלק זה, ניתן לצפות כי עקרון תום הלב והאיסור על שימוש לרעה בהליך השיפוטי ותוצאותיו ישפיעו גם בהכרעות הנוגעות לניהול ואישור תובענות ייצוגיות.


חובת תום הלב נקלטה זה מכבר בסדר הדין האזרחיוהיא מהווה נורמה דיונית מקובלת. עם זאת, היקפה, תוכנה וההשלכות לאי-קיומה לא קיבלו מענה אחיד. בנוסף, במספר מועט של מקרים קבע בית המשפט שהתנהלותו של בעל דין עלתה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, ולרוב גזר את האיסור על כך מחובת תום הלב.[10] התקנות החדשות מבחינות בין שני העקרונות הללו: תקנה 3(ב) קובעת חובה על בעלי הדין ובאי כוחם לסייע לבית המשפט בקיום המוטל עליו לפי התקנות וכן לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית תוך שהם מסייעים במימוש התכלית הדיונית, ובכלל זה העמדת הפלוגתות האמיתיות שבמחלוקת בין בעלי הדין, מיקודן, בירורן והכרעה בהן. מבחן התכלית הדיונית הוא מבחן שיש ליישמו בהתייחס להוראה הדיונית הספציפית ולמטרותיה. פעולה שאינה מסייעת במימוש תכלית ההוראה הדיונית, עלולה להיחשב פעולה שלא בתום לב. לעומתה, תקנה 4 קובעת איסור על בעל דין או בא כוחו לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט ובכלל זאת: פעולה בהליך שמטרתה או תוצאתה לשבשו, להשהותו או להטריד בעל דין, לרבות פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו. הבחנה אפשרית בין שתי החובות קשורה למטרת הפעולה המפרה – האם היא כוונה לשימוש בזכות דיונית אולם הביאה לפגיעה בה, שאז זו תהיה הפרה של חובת תום הלב, או האם כוונה למטרה זרה להליך, שאז תחשב לשימוש לרעה בהליכי משפט.[11]


החלת החובות על התובע ובא כוחו

סעיף 8(א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כי אחד מהתנאים לאישור תובענה ייצוגית הוא ש"קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב". הפסיקה שדנה בעבר בסעיף זה הדגישה כי חובה זו חלה בעיקרה כלפי חברי הקבוצה, שאינם נוכחים בהליך.[12]


יחד עם זאת, כפי שעולה מפסקי הדין חרסט ושלמה תחבורה, חובה זו חלה גם כלפי בית המשפט, ואף כלפי הצד שמנגד.[13] כך למשל, במישור היחסים מול המשיב יושמה חובה זו ביחס למניעים להגשת בקשת האישור וביחס לסוגיית הפניה המוקדמת.[14] במישור היחסים מול בית המשפט הודגש הצורך במניעת דיונים כפולים ופסיקות סותרות, תוך שנקבע כי הגשת בקשות ׳משוכפלות׳ בעילות דומות או זהות על ידי אותם צדדים לבתי משפט שונים, ללא רישום בפנקס ויידוע של בתי המשפט, עשויה להוות חוסר תום-לב קיצוני שיצדיק את דחייתן על הסף.[15]


שאלה היא האם בתי המשפט ירחיבו את חובת תום הלב כלפי הנתבע ובית המשפט, כמו למשל בכל הנוגע להגשת תביעות ׳משוכפלות׳. תביעות אלה מעוררות חשש הן מפני שימוש אסטרטגי בהליכי משפט,[16] והן מפני מימוש בעיית הנציג מול חברי הקבוצה בתביעות השונות, שכן ההתנהלות בתביעה אחת עשויה לשמש את התובע המייצג ובא כוחו בתביעה אחרת. כאשר מדובר בתובע 'סדרתי' אחד, יתכן שהתנהלותו בהגשת תביעות רבות באותה עילה עלולה לעמוד בניגוד לחובת תום הלב, ולעתים אף לעלות כדי שימוש לרעה בהליכי משפט.


אולם, חשוב לזכור את המטרות הציבוריות העומדות בבסיס התובענה הייצוגית ויש להימנע מפגיעה לא ראויה בתמריצים להגשתן. כך, למשל, אם הבסיס לתביעות ה׳משוכפלות׳ מצוי בהוראות רגולטוריות שהופרו, יש לבחון גם את התועלת בהליכים אלה, לאור מטרות חוק תובענות ייצוגיות הקבועות בסעיף 1 לחוק – מימוש זכות הגישה לבית המשפט, אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו ומתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין. על בתי המשפט לנקוט משנה זהירות בטרם הם קובעים שהגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית עולה כדי שימוש לרעה בהליך זה.


החלת החובות על הנתבע ובא כוחו

חוק תובענות ייצוגיות לא מחיל במפורש את חובת תום לב על הנתבע ובא כוחו. בהקשר הזה, לתקנות החדשות עשויות להיות השלכות משמעותיות, בעיקר ביחס להתנהלות של נתבעים שמטרתה להטיל עלויות על תובע מייצג ולהרתיעו מפני הגשה וניהול של תובענה ייצוגית; התנהלות שמטרתה הרתעת חברי קבוצה והנעתם לפרוש מההליך; והתנהלות שמטרתה 'לשחד' את עורך הדין ולהביאו להסכים להסתלקות או פשרה שפוגעת בחברי הקבוצה. כל אלה עלולים להיחשב התנהלות שלא בתום לב, ובמקרים מסוימים אף שימוש לרעה בהליכי משפט. בהקשר הזה, המאפיינים המיוחדים לתובענה הייצוגית צריכים לפעול דווקא להגברת חובות תום הלב שהוטלו עד כה.


פסיקת הוצאות

התקנות החדשות משנות את משטר פסיקת ההוצאות בשלושה נושאים עיקריים:[17] ראשית, תקנה 152 קובעת כיום ברירת מחדל של חיוב בהוצאות.[18] שנית, תקנה 153(ד) קובעות כי בית המשפט יפרט את השיקולים שהנחו אותו בקביעת שיעור ההוצאות.[19] שלישית, תקנה 53 קובעת חובה לפסוק הוצאות בתום הדיון בכל בקשה, ללא קשר לתוצאת ההליך העיקרי, אלא אם יש טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור.

בהקשר הייצוגי, חשוב להדגיש שהוראות אלה אינן רלוונטיות לפסיקת שכר טרחה וגמול. השיקולים בפסיקתם נוגעים להכוונה ראויה של הגשתן וניהולן של תובענות אלה, והם קבועים בסעיפים 22 ו-23 לחוק.[20] עם זאת, הוראות התקנות ביחס להוצאות עשויות להשפיע על פסיקת ההוצאות כנגד תובעים שבקשתם לאשר את התובענה הייצוגית נדחתה או שהתובענה נדחתה לאחר אישורה. חשוב לזכור שבתובענות ייצוגיות פסיקת ההוצאות משמשת, גם היא, מכשיר נוסף להכוונת הגשתן וניהולן. הרתעתן של תביעות חסרות בסיס, מחד, עומדת אל מול החשש מהטלת מורא על תובעים מייצגים מפני הגשתן של תביעות ראויות מאידך. לפיכך, על בית המשפט להיזהר בפסיקת הוצאות, בעיקר לאור האינטרס הציבורי בתביעות אלה.


סיכום

התקנות החדשות מבקשות לשנות את השיקולים העומדים בבסיס ניהול ההליך האזרחי. אולם, בעת יישום התקנות בתובענות ייצוגיות ישנם שיקולים שעל בתי המשפט לבחון לנוכח מאפייניו הייחודיים של ההליך הייצוגי והוראותיו המפורשות של חוק תובענות ייצוגיות.


לצד השאלות שהוצגו לעיל, ניתן לצפות כי בתי המשפט יידרשו בקרוב לסוגיות נוספות שלא נידונו ברשימה זו, למשל ביחס להשפעה של התקנות החדשות על הסדרים דיוניים כגון תיקון בקשה לאישור, לצירוף חוות דעת מומחה לבקשה, ולגילוי מסמכים בשלב הדיון בבקשה. בתי המשפט הכירו במאפיינים המיוחדים של התובענה הייצוגית כאשר בחנו בעבר את ההסדרים הדיוניים הללו. על בתי המשפט להמשיך ולהכיר במאפיינים אלה, גם כאשר הם מחילים את התקנות החדשות.


סקירה רחבה של השפעת התקנות החדשות על תובענות ייצוגיות ניתן יהיה למצוא במסמך שיפורסם בהמשך באתר הקליניקה.


כמו כן, הנושא יידון בפאנל אינטרנטי של מחוז תל אביב בלשכת עורכי הדין בהנחייתה של עו"ד שושי נרי, ובהשתתפותם של פרופ' אלון קלמנט, עו"ד מאיה צברי ועו"ד רונן עדיני. הפאנל ישודר לציבור הרחב בלייב דרך הפייסבוק של מחוז תל אביב.


ציטוט מוצע: אלון קלמנט ונעמה הדסי "השפעת תקנות סדר הדין האזרחי החדשות על תובענות ייצוגיות" בלוג תוב(ע)נות ייצוגיות (1.6.2021) www.classaction.sites.tau.ac.il.

[1] תקנות תובענות ייצוגיות (תיקון מס׳ 3), התשפ״א-2020, ק״ת 1318 (להלן: תקנות התיקון). [2] מאחר שהתקנות הקודמות חלות באופן מלא, לא ברור מהם 'השינויים המחויבים' מהחלתן לאחר יום התחילה. [3] ר׳ למשל החלטות שניתנו בחודשים האחרונים בעניין קיצור כתבי טענות - ת״צ (ת״א) 12783-12-20 אמטל מחשבים בע״מ נ׳ המועצה הישראלית לצרכנות (נבו 24.1.2021); ת״צ (ת״א) 56241-01-20 מ.ת.מ. מוטורס בע״מ נ׳ שמואל ברק, פס׳ 19-13; ת״צ (חי׳) 58006-01-20 שלמה וולפנר נ׳ Boiron, פס׳ כה-כח (נבו 7.3.2021). על פי החלטות אלו, אף על פי שעל בקשות לאישור ותובענות שהוגשו לפני כניסת התקנות החדשות לתוקף חלות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ״ד-1984 (להלן: התקנות הישנות), ניתן להקדים את המאוחר ולהורות על קיצור כתבי הטענות ברוח עקרונות היסוד של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ט-2018 (להלן: התקנות החדשות). כך למשל, בעניין מ.ת.מ. מוטורס נעזר השופט מאור בסמכות הנתונה לו לפי תקנות 91 ו-143 לתקנות הישנות על מנת להורות לצדדים לקצר את כתבי הטענות ולהתאימם למגבלות הקבועות בתקנות החדשות. [4] תקנה 7 לתקנות התיקון קובעת שההפניה לתקנות סדר הדין האזרחי תהיה לתקנות הישנות ביחס להליכים שנפתחו לפני יום התחילה. לכן, תקנה 5א לתקנות החדשות שקובעת שעקרונות היסוד ישמשו את בית המשפט בהפעילו את שיקול דעתו לפי התקנות או לפי 'כל חיקוק אחר המפנה אליהן', אינה יכולה לשמש לבדה בסיס להחלת חלק א' על בקשות אישור שהוגשו לפני יום התחילה. [5] על פי תקנה 2(ז) לתקנות תובענות ייצוגיות, התש״ע-2010 (להלן: תקנות תובענות ייצוגיות), בקשה לאישור והתשובה לה לא יעלו בהיקפן על 30 עמודים, והתצהירים המצורפים לא יעלו בהיקפם על 25 עמודים; תשובת המבקש לא תעלה בהיקפה על 5 עמודים, והתצהיר המצורף לה לא יעלה בהיקפו על 3 עמודים. [6] ר׳ תקנות 11(ה) ו12(ג1) לתקנות תובענות ייצוגיות, בהתאמה; על פי תקנה 50(5) לתקנות החדשות, בקשה בכתב לא תעלה על 5 עמודים, והתצהירים המצורפים לא יעלו בהיקפם על 3 עמודים. מהוראה זו מוחרגת בקשה לסעדים זמניים והתצהיר הנלווה לה. [7] תקנה 49(א) לתקנות החדשות קובעת ״עוצר בקשות״, כך שלא תוגשנה בקשות מהמועד שלאחר הגשת כתב התשובה או המועד שחלף להגשתו, לפי המוקדם, ועד למועד ישיבת קדם המשפט הראשונה. [8] על פי תקנה 49(א) לתקנות החדשות, הוראה זו לא תחול על בקשות לסעדים זמניים לפי פרק ט״ו לתקנות; בקשה לגביית עדות מוקדמת לפי תקנה 73; בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיפים 5 או 6 לחוק הבוררות או על יסוד תניית שיפוט זר; בקשה לבדיקה על ידי מומחה מטעם הנתבע וכל הקשור אליה לפי תקנה 87; בקשה לצירוף צד להליך; בקשה לאיחוד הדיון בתובענות לפי תקנה 40; בקשה לתיקון כתבי טענות לפי פרק ז׳; בקשה לפסלות שופט לפי תקנה 173; בקשה לפטור מהתייצבות בעל דין או נציג, שניתנה החלטה על התייצבותו לפי תקנה 61(ב); ובקשה לאישור הסדר פשרה, הסדר גישור או אישור הסדר דיוני. [9] הוראה זו נראית מיותרת, לאור הוראת תקנה 19(א) לתקנות תובענות ייצוגיות, אשר מחילה ממילא את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי כאשר אין הוראה מיוחדת לענין הנדון בתקנות תובענות ייצוגיות. אולם, הדבר נחוץ כדי למנוע ספקות ביחס לתחולת תקנות 49(ב)-(ט) לתקנות החדשות, הן בשל הוראת תקנה 2א(א) לתקנות תובענות ייצוגיות והן משום שמדובר בבקשת אישור ולא בתביעה עצמה. [10] ר' למשל בש"א 6479/06 בנק דיסקונט נ' שנפ (נבו 15.1.2007); רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ נ' רב בריח (08) תעשיות בע"מ (נבו 12.1.2010); ע"א 2452/01‏ אורן נ' מגדל חברה לביטוח פ"ד נח(1) 577. [11] להבחנה בין החובות יש משמעות, בין היתר, לאור תקנה 42 לתקנות החדשות המאפשרת לבית המשפט למחוק כתב טענות רק משום שסבר שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט, ולתקנה 151(ג) שקובעת סנקציה מפורשת על שימוש לרעה בהליכי משפט על ידי בעל דין, של פסיקת הוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה, ובנסיבות מיוחדות מאפשרת לחייב אף את בא כוחו. [12] רע״א 8037/06 שי ברזילי נ׳ פריניר (הדס 1987) בע״מ, פס׳ 91 לפסק הדין של השופט מלצר (נבו 4.9.2014)(להלן: ״פריניר״). [13] רע״א 3698/11 שלמה תחבורה (2007) בע״מ נ׳ ש.א.מ.ג.ר. שירותי אכיפה בע״מ, פס׳ ל׳ לפסק הדין של המשנה לנשיאה (בדימ׳) רובינשטיין ופס׳ 4 לפסק הדין של השופט פוגלמן (נבו 6.9.2017) (להלן: ״שלמה תחבורה״); ת״צ (מרכז) 36086-07-11 עו״ד אסף חרסט נ׳ ידיעות אחרונות (שותפות רשומה) ואח׳, פס׳ 22 לפסק הדין של השופט גרוסקופף (נבו 19.9.2012) (להלן: ״חרסט״). [14] לדיון במניעים להגשת בקשת האישור והשלכתם האפשרית על גורל הבקשה, ר׳ למשל פריניר, לעיל ה״ש 12, בפס'

95 לפסק הדין של השופט מלצר; לדיון בסוגיית הפניה המוקדמת טרם הגשת הבקשה, ר׳ למשל חרסט, לעיל ה״ש 13, בפס׳ 30-29 לפסק הדין של השופט גרוסקופף. [15] שלמה תחבורה, לעיל ה״ש 13, בפס׳ כד-כה לפסק הדין של המשנה לנשיאה (בדימ׳) רובינשטיין; חרסט, לעיל ה״ש 13, בפס׳ 23-17 לפסק הדין של השופט גרוסקופף. [16] ר' אסף חמדני ואלון קלמנט "הגנה ייצוגית וגבייה לא חוקית" משפטים לח 445 (2009). [17] ר' אלון קלמנט "רפורמה בהוצאות משפט בהליך האזרחי – מתווה לדיון" משפטים על אתר ט' 107, 121-117 (2018). [18] על פי תקנה 152 לתקנות החדשות, "בתום הדיון יפסוק בית המשפט הוצאות סבירות והוגנות, זולת אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור״. [19] ר׳ תקנה 153(ד) לתקנות החדשות. באשר לשיקולים הרלוונטיים, תקנה 153(ג) לתקנות החדשות קובעת כי בית המשפט צריך להתחשב בשווי הסעד שנפסק וביחס בינו לבין הסכום שנתבע, בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון, במורכבות ההליך, בהשקעת המשאבים בהכנתו ובניהולו ובסכום ההוצאות שהתבקש. זאת, בשונה מתקנה 512 לתקנות הישנות, שם צוינו רק השיקול בדבר הפער בין הסעד שנתבע לסעד שנפסק, והדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון. [20] ר' אלון קלמנט "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006" הפרקליט מט 131, 168-178 (2007).

882 צפיות0 תגובות