התוצאות הבלתי צפויות של החלת הדין הזר על חברות דואליות – בעקבות ת"צ 7363-01-15 סרגון נטוורקס

החלת הדין הזר בתביעות נגד חברות דואליות עלולה להביא להשתלטות על התביעות בארה"ב ולפגיעה במשקיעים בישראל. ההחלטה בעניין סרגון עשויה לשנות זאת

מהו הדין החל על אחריותה של חברה דואלית – שמניותיה נסחרות בישראל ובמדינה זרה – בגין הפרת חובות הגילוי המוטלות עליה? בשאלה זו עסקה החלטתו של שופט המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב, מגן אלטוביה, אשר קיבלה בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד חברת סרגון נטוורקס – חברה שנסחרה במועד הרלוונטי לתביעה בבורסה בישראל ובבורסת נאדס"ק.[1] בשולחן עגול שיתקיים השבוע, יידונו השלכותיה של ההחלטה.

בקשת האישור הוגשה בטענה שהמצגים שהציגו מנהלי החברה והדירקטורים שלה עובר לביצוע הנפקת ניירות הערך שלה באוגוסט 2014, לפיהם צפוי גידול בהכנסותיה וברווחיה, היו מטעים. הבקשה אושרה בעילות לפי חוק ניירות ערך ופקודת הנזיקין. השופט אלטוביה קבע כי שאלת האחריות בגין הטענה למצגים מטעים תידון לפי הדין הישראלי, למרות שהחברה היא חברה דואלית – חברה שחובות הדיווח שלה קבועות בפרק ה-3 לחוק ניירות ערך (המכונה גם הסדר הרישום הכפול). קביעה זו הפוכה מהחלטות קודמות שניתנו ע"י עמיתיו של השופט אלטוביה במחלקה הכלכלית – השופטת רונן, בענין מנקיינד,[2] והשופט כבוב, בענין טאואר.[3] בערעור שהוגש על החלטות אלה העיר ביהמ"ש העליון מבלי לנמק כי "צדקו בתי המשפט המחוזיים בתיקים שבכותרת בפסיקתם לגבי תחולת הדין הזר".[4]

ברשימה זו אציג תחילה את קווי המחלוקת בין העמדות השונות ביחס לדין החל על אחריותן של חברות דואליות. לאחר מכן אסביר מהם השיקולים בקביעת הדין שראוי שיחול על אחריותן של חברות דואליות להפרת חובות הדיווח. מכאן אעבור להסביר מדוע ההחלטות בענין מנקיינד וטאואר הביאו לכך שבתי משפט בארה"ב מצאו לנכון להחיל את סמכותם על חברי קבוצה שניירות הערך שלהם נסחרו בישראל, בתובענות ייצוגיות שהוגשו שם כנגד חברות דואליות. לבסוף, אטען שהחלת הדין הזר בישראל מאפשרת השתלטות של עורכי דין אמריקאים על תביעותיהם של משקיעים ישראלים, באופן שעלול לפגוע בהם.

שאלת הדין החל – מנקיינד וטאואר מול סרגון

לפי הסדר הרישום הכפול חברות דואליות מגישות בישראל את אותם דוחות שהן מחויבות בהגשתם בחו"ל. בהחלטות בענין מנקיינד וטאואר נקבע כי תכלית ההסדר – לעודד חברות ישראליות וזרות לרשום את ניירות הערך שלהן למסחר בבורסה בישראל – מצדיקה החלת הדין הזר אשר קובע את חובות הדיווח שלהן, גם על אחריותן בגין הפרת החובות הללו. האחידות בדין החל הן על חובות הדיווח והן על כללי האחריות, כך נקבע, מקלה על החברות הדואליות בהתנהלותן השוטפת, ומפחיתה את עלויות ההתדיינות המשפטית במקרה שהן נתבעות. החלטות אלה נסמכו גם על עמדת רשות ניירות ערך, אשר תמכה בהחלת הדין הזר על חברות דואליות.

לעומת זאת, בענין סרגון השופט אלטוביה סבר שבהעדר קביעה מפורשת של המחוקק המחריגה את הוראות חוק ניירות ערך, ואשר לפיה יש להחיל את הדין הזר על אחריותן של חברות דואליות, על ביהמ"ש להחיל את הדין הישראלי. לגישתו, מאחר שהדין הזר אינו מקל בהכרח בהשוואה לדין הישראלי, החלת הדין הזר אינה מעודדת בהכרח את הרישום למסחר בבורסה בישראל. בנוסף, ניהול הליך משפטי על סמך הדין הזר בישראל מייקר את עלות המשפט לשני הצדדים, אשר נזקקים לחוות דעת מומחה לצורך הוכחתו.[5]

החלטת השופט אלטוביה זכתה לביקורת, ורשות ניירות ערך אף מיהרה להגיב עליה והודיעה שבכוונתה להאיץ את השלמת תיקון חוק ניירות ערך, אשר קובע כי שאלת אחריותן של חברות דואליות לנזק שנגרם מחמת פרט מטעה במסמך רישום, תשקיף, דוחות או הודעות, תקבע לפי הדין הזר.[6]

חוסר האחידות בין שופטי המחלקה הכלכלית בתל-אביב הוא בעייתי. מצב שבו תביעות זהות המוגשות לאותו בית משפט יוכרעו באופן שונה, על פי דינים שונים – ישראלי וזר – אינו מצב ראוי. יתרה מכך, אם בתי משפט אחרים יידרשו לשאלת הדין החל על חברות דואליות, עלול להיווצר מצב שבו תובעים יבחרו בביהמ"ש הנוח להם, בהתאם לשאלה האם הדין הזר או הדין הישראלי משרתים טוב יותר את עניינם. תוצאה כזו, של forum shopping, בוודאי אינה רצויה. כדי לפתור את חוסר האחידות צריך להכריע מהו הדין שראוי שיחול, ולשם כך צריך שהנושא יובא בפני ביהמ"ש העליון,[7] או שיוסדר בחקיקה. להלן אסביר מהם השיקולים שיש לבחון בשאלה זו.

על הקשר בין כללי דיווח, כללי אחריות, סמכות שיפוט ופרוצדורה

הבורסה בישראל זקוקה לחברות שייסחרו בה כדי להגדיל את היקפי המסחר, את רמת הסחירות ואת האפשרות לגיוס הון בישראל.[8] אלה מרכיבים הכרחיים להשקעות ולצמיחה בישראל, ולחיזוק מעמדה בכלכלה העולמית. כדי לעודד חברות ישראליות וזרות להירשם למסחר בישראל, חוקק הסדר הרישום הכפול, אשר מקל על דרישות הדיווח של חברות דואליות, ומסתפק בכך שיקיימו את הדרישות המוטלות עליהן בבורסה הזרה שבה מניותיהן נסחרות.[9] ההנחה העומדת ביסוד הסדר הרישום הכפול היא שהאחדת חובות הרישום והדיווח תקל על החברות, ולכן תפחית עלויות אשר עלולות להוות חסם לרישום למסחר בבורסה בישראל. בה בעת, ההסדר מבקש לשמר את ההגנה הניתנת לציבור המשקיעים בישראל. לפי סעיפים 35יח ו35יט לחוק ניירות ערך, ההסדר יחול רק על בורסה זרה ששר האוצר בדק ואישר כי הדין הזר וכללי הבורסה הזרה מבטיחים די הצורך את ענייניו של ציבור המשקיעים בישראל.

לפיכך, הסדר הרישום הכפול מבוסס על איזון בין הפחתת עלויות הנובעות מרישום למסחר בישראל לחברות דואליות, לבין הגנה על ציבור המשקיעים בישראל. ההכרעה מהו הדין החל על אחריותן של חברות דואליות בגין הפרת חובת הדיווח שלה צריכה להביא לאיזון אופטימלי.

אולם, האיזון האופטימלי נגזר לא רק מהוראות הדיווח (הרגולציה) ומכללי האחריות החלים על החברות הדואליות (הדין המהותי), אלא גם מסמכות השיפוט ומכללי סדר הדין שיחולו בתביעות כאלה, ובפרט מהאפשרות לנהלן כתובענות ייצוגיות (סמכות שיפוט ופרוצדורה). כפי שאסביר, החלת הדין הזר על משקיעים בישראל משפיעה על נכונותם של בתי משפט זרים להחיל את סמכות השיפוט שלהם במקרים אלה. גם אם יש טעם בטענה שהדין החל לענין חובות הדיווח ואף לענין אחריותן של חברות עשוי להיות משמעותי מאד בניהולן ובקבלת החלטות בהן, ולכן הוא ישליך על החלטתן האם להירשם למסחר בישראל,[10] שיקולים אלה אינם נכונים בהכרח ביחס לסמכות השיפוט.

העלויות הנגזרות מהצורך להתדיין בישראל ולא בבית משפט זר הן פחותות מאלה שנדרשות כדי להתאים את ההתנהלות לחובות הדיווח ואף לכללי האחריות. יתרה מכך, כאשר מדובר בבית משפט זר שבו ממילא ניתן להגיש תובענה ייצוגית, החשיפה של הנתבע להליך הייצוגי בישראל אינה מטילה עליו עלויות נוספות. לכן, התרומה השולית לעידוד רישומן של חברות למסחר בישראל, כתוצאה מויתור על סמכות השיפוט לטובת ביהמ"ש הזר, היא מועטה בהשוואה לתרומה שעשויה להיות להחלת חובות דיווח וכללי אחריות זרים.

מנגד, העברת סמכות השיפוט ביחס למשקיעים בישראל לתובענה ייצוגית המנוהלת בבית משפט זר, עשויה לפגוע במשקיעים אלה באופן משמעותי. הסיבה לכך כפולה: ראשית, הכללים לפיצוי וחלוקתו בישראל ובביהמ"ש הזר עשויים להיות שונים. שנית, ניגודי אינטרסים עלולים להיווצר בין המשקיעים בישראל לבין משקיעים זרים, תובעים ועורכי דין מייצגים בביהמ"ש הזר. כפי שאסביר, זה אכן המצב שנוצר ביחס לחברות שנסחרות בישראל ובארה"ב בעקבות ההחלטות בענין מנקיינד וטאואר.

כיצד גרמו ההחלטות בענין מנקיינד וטאואר להעברת השליטה בתובענות ייצוגיות כנגד חברות דואליות לעורכי הדין ובתי המשפט האמריקאים?

בפסק דין Morrison v. National Australia Bank[11], קבע ביהמ"ש העליון האמריקאי שהוראות חוק ניירות ערך משנת 1934 וכלל 10b-5 שהותקן מכוחו, חלות רק על ניירות ערך הרשומים למסחר בארה"ב ולעסקאות בארה"ב בניירות ערך. ההחלטה דנה בהעדר התחולה האקסטריטוריאלית של החוק. אולם, מאחר שהבסיס העיקרי לסמכות השיפוט של בתי המשפט הפדרליים הוא שהתביעה מבוססת על הפרת חוק פדרלי, תוצאה משמעותית של פסק הדין היתה שניירות ערך שנסחרו מחוץ לארה"ב אינם כפופים לסמכות זו. לכן, בתי המשפט האמריקאים סירבו מאז פסק דין Morrison להחיל את סמכות השיפוט שלהם על ניירות ערך שנסחרו במדינות זרות. מדינות זרות - למעט ישראל.

למרות שבתחילה היססו בתי המשפט הפדרליים להחיל את סמכות השיפוט שלהם גם ביחס לניירות ערך שנסחרו בישראל, החלטות שניתנו בשנה האחרונה מציגות מגמה הפוכה.[12] על פי חוות דעת שהוצגו לבתי המשפט האמריקאים לפיהן ההחלטות בעניין מנקיינד וטאואר מייצגות את הדין החל בישראל, בתי המשפט האמריקאיים קבעו שהדין האמריקאי הוא הדין החל על תביעות כנגד חברות הנסחרות בארה"ב ובישראל, גם ביחס לניירות ערך שנסחרו בישראל. קביעה זו איפשרה לבתי המשפט האמריקאים לרכוש סמכות שיפוט המבוססת על בסיס חליפי

הקרוי Supplemental Jurisdiction. רשימה זו אינה המקום לדון בתנאים השונים לרכישת סמכות בדרך זו, אולם הזהות בין הדין החל על ניירות הערך שנסחרו בישראל והדין החל על ניירות ערך שנסחרו בארה"ב היא הכרחית לרכישת סמכות על משקיעים בישראל בתביעה שהוגשה על בסיס הסמכות ביחס למשקיעים אמריקאים. לפיכך, ההחלטה בענין סרגון נטוורקס עשויה לשנות את המגמה האמורה בבתי המשפט האמריקאים.

לכאורה, אם מתעלמים משאלות הנוגעות לריבונות ישראלית ביחס למשקיעים ישראלים, העברת השליטה בתובענות ייצוגיות לארה"ב אינה בעייתית. מערכת המשפט האמריקאית בכלל, ותובענות ייצוגיות המוגשות שם בפרט, משיגות פיצוי משמעותי למשקיעים בניירות ערך. למרות זאת, יש מקום לחשש שהתוצאות בתביעות כנגד חברות דואליות אמריקאיות ישראליות אינן מיטיבות עם המשקיעים בישראל, ולמעשה עלולות להרע את מצבם, בהשוואה לתובענות ייצוגיות בישראל.

בחינה של תובענות ייצוגיות שהוגשו בארה"ב כנגד חברות דואליות אמריקאיות ישראליות מגלה ממצא מפתיע- התובעים המייצגים ברבות מהתביעות הללו הם משקיעים מוסדיים ישראלים. הממצא מפתיע משום שבישראל כמעט ואין אף תביעה שהוגשה ע"י משקיע מוסדי. מדוע, אם כן, מתנדבים משקיעים מוסדיים לייצג בארה"ב? ההסבר לכך טמון, בין היתר, בהסכמים ייחודיים שיש למשקיעים אלה עם עורכי דין מובילים בארה"ב בתחום התובענות הייצוגיות. הסכמים אלה קרויים הסכמי portfolio monitoring (הסכמי pm). על פי הסכמים אלה מבטיח עורך הדין לעקוב אחר פורטפוליו ההשקעות האמריקאי של המשקיע המוסדי הישראלי. ככל שיש פסק דין או פשרה בתובענה ייצוגית שעשויים להקנות למשקיע המוסדי זכאות לפיצוי, עורך הדין מיידע אותו ומסייע בקבלת הפיצוי. בנוסף, כאשר עורך הדין מאתר אירוע אשר עשוי להקים עילה לתובענה ייצוגית בחברה שהמשקיע המוסדי מחזיק ניירות ערך שלה, הוא יכול להציע למשקיע המוסדי לשמש כתובע מייצג. מאחר שלפי ה-Private Securities Litigation Reform Act האמריקאי ניתנת עדיפות לתובע מייצג שמחזיק בזכאות הגדולה ביותר לפיצוי, החבירה למשקיע המוסדי הישראלי עשויה להקנות לעורך הדין האמריקאי כרטיס לייצוג בתובענה הייצוגית. זהו הרווח המשמעותי שמקבל עורך הדין מהסכם ה-pm.

אם כן, עורך הדין האמריקאי והמשקיע המוסדי הישראלי מרוויחים מההתקשרות ביניהם, וכל עוד מדובר בייצוג משקיעים בארה"ב אין קושי בהתקשרות זו. אולם, כאשר בתובענה הייצוגית מיוצגים גם משקיעים שניירות הערך שלהם נסחרו בישראל, הייצוג הופך בעייתי. הסיבה העיקרית לכך היא שאופן חלוקת הפיצוי למשקיעים בישראל, עדיף על פני האופן שבו מחולק הפיצוי למשקיעים בארה"ב, והוא עדיף בהרבה על פני האופן שבו הפיצוי בארה"ב מחולק למשקיעים בישראל.

בישראל, מאז שניתן פסק הדין בענין פמה,[13] חלוקת הפיצוי בתובענה ייצוגית בניירות ערך נעשית באופן אוטומטי ע"י הוצאת צו לחברי הבורסה לאתר ולפצות את חברי הקבוצה. הסדר החלוקה האוטומטי מביא לפיצוי של מעל 99% מחברי הקבוצה. בארה"ב, לעומת זאת, אין הסדר דומה, והחלוקה נעשית ע"י claim administrators אשר מנסים לאתר את הסוחרים הרבים שסחרו בנייר הערך ודרכם ליידע על דבר הפיצוי. בניגוד למשקיעים שיש להם הסכמי pm, אשר מקבלים מידע זה באופן שוטף, וכן מקבלים סיוע בהוכחת זכאותם לפיצוי, משקיעים רגילים מן הציבור אינם זוכים לשירות כזה. לכן, שיעור המימוש של הפיצוי ע"י משקיעים אלה הוא נמוך ועומד, ככל הנראה, על לא יותר משליש.[14] ככל שמדובר במשקיעים ישראלים, הסיכוי שהמידע על זכאותם לפיצוי יגיע אליהם בדרך זו הוא נמוך עוד יותר מהסיכוי שיגיע למשקיעים אמריקאים. לפיכך, שיעור ההשתתפות והמימוש של משקיעים ישראלים בהסדרי פשרה אמריקאים הוא נמוך עוד יותר. מאחר שבהסדרי פשרה נהוג לחלק את סכום הפשרה בין חברי הקבוצה שפנו ונמצאו זכאים, אותם חברי קבוצה זוכים לפיצוי גבוה יותר ככל שכמות הזכאים נמוכה יותר. חברי הקבוצה שניירות הערך שלהם נסחרו בישראל, כקבוצה, זוכים לפיצוי נמוך יותר מזה שהיו זוכים לו אילו הפיצוי היה מחולק באמצעות המנגנון האוטומטי בישראל.[15]

הגם שניתן ליישם את מנגנון הפיצוי האוטומטי למשקיעים בישראל במסגרת פשרה בארה"ב,[16] פתרון זה עלול ליצור בעיות אחרות הנוגעות לכך שחברי קבוצה ישראלים יקבלו פיצוי נמוך מחברי קבוצה אמריקאים. מאחר שקוצר היריעה אינו מאפשר להיכנס לניתוח הבעייתיות הזו,[17] אסתפק בכך שאציין כי פער האינטרסים בין משקיעים בישראל למשקיעים אמריקאים נותר בעינו כל עוד התובענה מנוהלת בשם שתי תתי הקבוצות בארה"ב. אולם, פער זה אינו משמעותי לעורכי הדין האמריקאים או למשקיע המוסדי המייצג את הקבוצה, והם בוודאי אינם בוחרים בין ניהול התובענה הייצוגית בישראל או בארה"ב לפי טובתם של משקיעים אלה. ההיפך הוא הנכון. המשקיע המוסדי הישראלי מעדיף שכמות הזכאים תהיה נמוכה כדי שחלקו בפיצוי הכולל יגדל. לפיכך, אין לו אינטרס שמנגנון חלוקת הפיצוי הישראלי יופעל. באשר לעורך הדין האמריקאי – שכר הטרחה שלו נגזר מסכום הפשרה הכולל ולא מהאופן שבו הוא מחולק. יתרה מכך, גם אם ניהול התובענה הייצוגית בישראל בשם המשקיעים הישראלים היה מיטיב עימם, הייצוג בארץ שמור לעורכי דין ישראלים, ולכן לעורך הדין האמריקאי יש אינטרס שהתובענה תנוהל בארה"ב.

התוצאה, לכן, היא שהחלת הדין האמריקאי על חבותן של חברות דואליות הנתבעות בישראל עלולה להביא לכך שעורכי דין אמריקאים, יחד עם משקיעים מוסדיים ישראלים, ישתלטו על תובענות אלה בארה"ב, באופן שעלול לפגוע באינטרסים של המשקיעים הישראלים. מגמת ההשתלטות הזו נסמכה עד כה על ההחלטות בענין מנקיינד וטאואר. ההחלטה בענין סרגון נטוורקס עשויה לשנות אותה. על בתי המשפט בישראל, רשות ניירות ערך, והמחוקק לקחת את השלכותיה של המגמה האמורה בחשבון, כאשר הם שוקלים מהו הדין שראוי שיחול על תביעות כנגד חברות דואליות.

---

[1] ת"צ (כלכלית) 7363-01-15 חזן נ' סרגון נטוורקס בע"מ (נבו 27.5.2021) (להלן: ענין סרגון). [2] ת״צ (כלכלית) 28811-02-16 דמתי נ׳ מנקיינד קורפוריישן (נבו 12.10.2017) (להלן: ענין מנקיינד). [3] ת״צ (כלכלית) 44775-02-16 כהן נ׳ טאואר סמיקונדקטור (נבו 7.11.2017) (להלן: ענין טאואר). להחלטה המחילה את הדין הזר גם ביחס לאחריות רואי החשבון ר' ת״צ (כלכלית) 44775-02-16 כהן נ׳ טאואר סמיקונדקטור בע״מ (נבו

20.2.2018). לעמדה דומה ר' ת״צ (מרכז) 3912-01-08 Verifone Holdings, Inc. נ׳ שטרן (נבו 16.11.2008); ת״צ (מרכז) 3912-01-08 שטרן נ׳ Verifone Holdings, Inc. (נבו 25.8.2011). [4] יש לציין שהערעור נמחק בעקבות הערת ביהמ"ש. ראו: רע"א 8737-17 (וע"א 2889-18) גבריאל דמתי נ' Mannkind Corporation (נבו 4.10.2018); רע"א 8737-17 (וע"א 2889-18) גבריאל דמתי נ' Mannkind Corporation (נבו 16.10.2018). [5] השופט אלטוביה גם העיר שהקביעה שיש להחיל את הדין הזר על אחריותן של החברות הדואליות מעלה שאלות נוספות שלא נדונו בהחלטות הקודמות: האם הדין הזר הופך להיות חלק מהדין הישראלי ולפיכך אינו דורש הוכחה באמצעות חוות דעת מומחה, כדין זר? כיצד עומדת החלת הדין הזר ביחס לעקרונות כלליים של jurisprudence וכללי המשפט הבינלאומי הפרטי? ומדוע בשם עידוד הרישום בבורסה בישראל ראוי להחיל כללי אחריות שונים על חברה דואלית לעומת חברה הרשומה למסחר רק בישראל? [6] זאת, בכפוף לסייג שלפיו כאשר חובת הדיווח אינה לפי הדין הזר, אחריות החברה תהיה לפי חוק ניירות ערך. [7] סעיף 41(ה)(2) לחוק בתי המשפט קובע כי לבקשת בעל דין, יקיים ביהמ"ש המחוזי דיון חוזר בהחלטה לאשר תובענה ייצוגית לפי פריט 5 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות – תביעה הנובעת מזיקה לנייר ערך - בהרכב של שלושה שופטים. על אף שהנוהג הוא ששופטי המחלקה הכלכלית דנים בדיון חוזר כזה, על החלטת אחד מהם, הסעיף אינו מחייב זאת. חשוב מכך – לפי הסעיף "מצא ההרכב כי בקשה לדיון חוזר מעלה עניין שיש בו חשיבות, רגישות או חידוש מיוחדים, רשאי הוא להורות על העברת הדיון בו לביהמ"ש העליון אשר ידון בבקשה לדיון חוזר כאילו היתה ערעור על ההחלטה". שאלת הדין החל היא בוודאי עניין שיש בו חשיבות, רגישות או חידוש מיוחדים ולפיכך ראוי שהרכב כזה, אם תוגש בקשה לדיון חוזר בהחלטה בענין סרגון, יעשה שימוש ברשות שניתנה לו ויעביר את הדיון לביהמ"ש העליון. [8] רשות ניירות ערך דו"ח הוועדה לרישום כפול של ניירות ערך 7 (1998). יש לציין שהדו"ח התייחס לשוק האמריקאי ולא לשווקים אחרים. [9] לסקירה מקיפה של הליך חקיקת הסדר הרישום הכפול ותכליותיו, ראו עמיר ליכט ״רישום כפול של ניירות ערך״

משפטים לב 561, 584-579 (2002). [10] אדגיש שאיני מביע ברשימה זו עמדה בעד או נגד החלת הדין הזר על אחריותן של חברות דואליות. אני מניח לצורך הדיון שהחלת הדין הזר אכן תעודד חברות להירשם למסחר בישראל. [11] Morrison v. Nat'l Australia Bank Ltd., 561 U.S. 247, 130 S. Ct. 2869, 177 L. Ed. 2d 535 (2010). [12] להחלטה האחרונה במסגרת מגמה זו ר' In re Teva Sec. Litig., No. 3:17-CV-558 (SRU), 2021 WL 231130 (D. Conn. Jan. 22, 2021), reconsideration denied, No. 3:17-CV-558 (SRU), 2021 WL 1197805 (D. Conn. Mar. 30, 2021) [13] ת"צ (כלכלית) 4425-01-10 חפץ נ' מקסאל השקעות ות"צ (כלכלית) 47000-02-10 שבתאי ואח' נ' פמה חברה להשקעות ונכסים (נבו 1.8.2013). [14] ר' James D. Cox & Randall S. Thomas, Letting Billions Slip through Your Fingers: Empirical Evidence and Legal Implications of the Failure of Financial Institutions to Participate in Securities Class Action Settlements, 58 Stan. L. Rev. 411, 419-421 (2005); Jessica Erickson, Automating Securities Class Action Settlements, 72 Van. L. Rev. 1817, 1826-1827 (2019). [15] לשם הדוגמה, נניח ש-75% מחברי הקבוצה הם אמריקאים, 25% ישראלים, והפיצוי הכולל הוא מיליון ש"ח. אם שליש מחברי שתי תתי הקבוצות פונים ומקבלים פיצוי, הישראלים שפנו זוכים לפיצוי כולל בסך 250,000 ש"ח. אם, לעומת זאת, מופעל מנגנון הפיצוי בישראל וכל חברי תת הקבוצה הישראלית זוכים לפיצוי, בעוד שרק שליש מחברי תת הקבוצה האמריקאית פונים ונמצאים זכאים, יקבלו הישראלים מחצית מסכום הפיצוי הכולל, דהיינו 500,000 ש"ח.

כל 25% המשקיעים הישראלים מקבלים פיצוי. מתוך 75% המשקיעים האמריקאים, שליש, שהם 25%, מקבלים פיצוי. לפיכך, המשקיעים הישראלים, המהווים 25% מתוך 50%, יקבלו מחצית מהפיצוי הכולל. [16] ר' ת"צ 44366-05-18 הייט נ' Ormat Technologies (נבו 4.3.2021). יצויין שכותב רשימה זו הגיש חוות דעת מטעם המבקש בתיק זה. יש לציין שבת"צ 22300-05-15 הייט נ' Verifone Systems (נבו, 14.5.2018), בפסקה 47, קבע השופט גרוסקופף כי יתכן שהסדר פשרה בארה"ב הקובע פיצוי למשקיעים בישראל יחשב כבלתי הוגן רק מהטעם שהפיצוי במסגרתו יכול היה להתבצע באופן אוטומטי. [17] ניתוח מלא עומד להופיע במאמר שעתיד להתפרסם בינואר 2022 בכתב העת Theoretical Inquiries in Law.