top of page

התניית בקשה לאישור תובענה ייצוגית בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע והשימוש בה בפסיקה בראי רע״א 1468/23 ערמון נ' ויקטורי רשת סופרמרקטים בע"מ

נייר העמדה עוסק באפשרות החריגה שבתקנה 2(ו) לתקנות תובענות ייצוגיות להתנות בקשה לאישור תובענה ייצוגית בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע וביחס הפסיקה אליה.


 

בית המשפט העליון בפסק דינו של השופט גרוסקופף אשרר את החלטת בית המשפט המחוזי[1] בת״א לחייב את המבקש, ערמון, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבות כתנאי לניהול ההליך. יחד עם זאת, בית המשפט הפחית את גובה הערובה והורה למבקש להפקיד לקופת בית המשפט קמא 25,000 ש״ח כערובה, בניגוד לקביעת בית המשפט קמא שהעמיד את הערובה על סך 100,000 ש״ח. התובענה הייצוגית הוגשה כנגד 5 רשתות בתחום המזון בטענה כי אלה מספקות מוצרים שקילים לצרכנים במשקל עודף מזה שבחרו להזמין באופן מקוון, וגובות מהצרכנים תשלום לפי משקל המוצר אשר סופק בפועל. הנזק הכללי הוערך על ידי המבקש בכ-1.675 מיליארד ש״ח.[2]

לאחר שהתקבלו תשובות המשיבות לבקשת האישור וכן תגובת המבקש, נדרש המבקש על ידי בית המשפט למחוק חלקים מכתב התגובה ולערוך שינויים בו בשל הרחבת חזית. בהמשך, המשיבות ביקשו להורות למבקש להפקיד ערובה להוצאות כתנאי להמשך ניהול ההליך שכן לטענתן מצבו הכלכלי רעוע. עוד טענו שבקשת האישור אינה מבוססת מבחינה משפטית והתנהלותו הדיונית של המבקש מעוררת קשיים, כפי שהתבטא, לטענתן, בעובדה שנאלץ לתקן את כתב התגובה. בית המשפט קמא נעתר לבקשת המשיבות ויישם את ה״מבחן האינטגרטיבי״ שהותווה בעניין תועלת לציבור[3]. לפיו, יבחנו 3 שיקולים בהחלטה האם לחייב את המבקש בהפקדת ערובה: סיכויי ההליך, מצבו הכלכלי של המבקש והתנהלותו הדיונית. בעניין ערמון, פסק בית המשפט קמא שיישום המבחן מביא לכך שיש להורות למבקש להפקיד ערובה. על כך נסוב הערעור.[4]

תקנה 2(ו) לתקנות תובענות ייצוגיות[5] מנחה את בית המשפט לא להתנות בקשה לאישור תובענה ייצוגית בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו. כלומר, ברירת המחדל היא אי-הפקדת ערובה. מקבילתה של תקנה זו מההליך הלא ייצוגי היא תקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי העוסקת בתובע יחיד[6] לפיה, בית המשפט רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע.[7] לפי המלומד רוזן-צבי, ערובה להוצאות נתפסת כחסם כלכלי המקשה על גישתם לערכאות של תובעים חסרי אמצעים.[8] לאור תכליות מנגנון התובענה הייצוגית וכוונת המחוקק המשתקפת בחוק תובענות ייצוגיות לקדם את זכות הגישה לערכאות,[9] הבהיר בית המשפט העליון כי יש לתת משקל לשיקול של אי-חסימת זכות הגישה לערכאות, אך זו אינה זכות מוחלטת ויש צורך בנסיבות מסוימות בקביעת ערובה להבטחת הוצאות, גם בתובענה ייצוגית.[10] בהתאם, פירש בית המשפט המחוזי את תקנה 2(ו) בתקנות תבענות ייצוגיות כמקנה ״פתח צר יותר״ להטלת ערובה על המבקש משמאפשרת תקנה 519 לתקנות סדר דין אזרחי.[11] בהמשך, בעניין תועלת לציבור, בית המשפט העליון פסק שבשל תפקידה הציבורי של התובענה הייצוגית מנגנון התובענות הייצוגיות נותן עדיפות בשורת הוראות לזכות הגישה לערכאות על פני התכלית של מניעת הליכי סרק או הגנה על זכות הנתבע להיפרע מהוצאותיו.[12] לפיכך, הגדיר בית המשפט העליון במדויק מהם הטעמים שיגברו באופן חריג על תכלית קידום הגישה לערכאות.[13

כב' השופט גרוסקופף שכלל בעניין ערמון את המבחן שנקבע בעניין תועלת לציבור ופסק באשר לאופן יישומו, שאין להתייחס לשיקוליו כמצטברים, אלא לתת בכורה למבחן מצבו הכלכלי של המבקש. על כן, המבחן להטלת ערובה על מבקש הינו מבחן דו שלבי: בשלב הראשון (כתנאי סף) ייבחן האם מגיש הבקשה במצב כלכלי רעוע; במידה שכן, ייבחן השלב השני במסגרתו יבחן בית המשפט במתכונת של "מקבילית כוחות" את התנהלותו הדיונית של המבקש, ואת סיכויי בקשת האישור להתקבל.[14] כלומר, תקנה 2(ו) תופעל רק כאשר קיים חשש ממשי לכך שבסוף ההליך יוטלו על המבקש הוצאות המשפט וכן שלא יוכל לעמוד בתשלום.[15] באשר לעניין ערמון, כב׳ השופט בחן ומצא כי יש חשש שמצבו הכלכלי של המבקש רעוע.[16] ביישום המבחנים בשלב השני, מצא כי בקשת האישור איננה ״קלושה״ אך סיכויה אינם ברורים, וכי התנהלותו הדיונית של המבקש אינה חפה מקשיים.[17] בהתבסס על יישום המבחן, קבע השופט גרוסקופף כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט קמא לחייב את ערמון בהפקדת ערובה אך סכומה ייקבע כפועל יוצא לבחינת השיקולים בשלב השני, ולכן לא יהיה על הרף הגבוה.[18] זאת, במטרה שלא לפגוע בתובע ובקבוצה הספציפיים ולא להרתיע תובע עתידי מפני נתבעים שעשויים לדרוש הטלת ערובה עליו.[19

לתפיסתי, הפסיקה בעניין ערמון מעוררת קשיים בשני היבטים: ראשית, במישור המעשי. ההחלטה לחייב את המבקש בהפקדת ערובה בפועל עלולה לייצר ״אפקט מצנן״ ולגרום להרתעת יתר בקרב תובעים שיתפסו את הערובה כגבוהה, חשש שאליו התייחס גם בית המשפט.[20] שנית, במישור הדוקטרינרי: התובע נתפס בהליך הייצוגי כחסר השפעה ממשית ומוכר שמרבית ההחלטות בניהול התובענה מתבצעות בפועל על ידי עורך דינו, בא הכוח המייצג.[21] לפיכך משונה בעיניי שתיבחן התנהלותו הדיונית של התובע המייצג דווקא כקריטריון להפקדת ערובה להוצאות הנתבע, לנוכח העובדה שהתנהלותו הדיונית תלויה רובה ככולה בעורך דינו.

עמדה זו באשר למערכת היחסים בין התובע הייצוגי לבא כוחו עלתה אף בדו״ח הצוות הבין-משרדי לבחינת ההסדרים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות. לפי עמדת הצוות, יהיה הגון ואפקטיבי יותר לבחון את התנהלותו הדיונית של בא הכוח המייצג בשל העובדה שמשמש בתובענה ייצוגית כמעין ״יזם״ ושותף פעיל, ואף להטיל הוצאות עליו כברירת מחדל, ולא על התובע הייצוגי.[22] כך, יימנעו גם יותר תביעות סרק בהן עורך הדין מנצל את העובדה שהנושא בסיכון הוא התובע הייצוגי ומגיש תביעה לא מבוססת.[23] ואכן, בתזכיר חוק תובענות ייצוגיות שהתפרסם לאחרונה (21.4.2024), אומצה בראייתי עמדת הצוות בעיקרה: בנוסח המוצע מופיע סעיף חדש לחוק (ס׳ 23א) המאפשר לבית המשפט לפסוק הוצאות משפט על המבקש או התובע המייצג או על בא כוחו.[24] לטעמי, יש לקוות שעמדה זו תשתקף גם בנכונות בפסיקה לחייב את בא הכוח המייצג בהפקדת ערובה להוצאות הצד הנתבע.


[2] רע״א 1468/23 ערמון נ' ויקטורי רשת סופרמרקטים בע"מ (נבו 9.7.2023) (להלן: ענין ערמון), פס׳ 1.

[3] רע"א 4381/17 תועלת לציבור נ' בנק הפועלים בע"מ (נבו 2.10.2017) (להלן: ענין תועלת לציבור) בו נקבע המבחן האינטגרטיבי לבחינת חיוב המבקש בהפקדת ערובה.

[4] עניין ערמון, לעיל ה״ש 1, בפס׳ 2-4.

[5] תקנות תובענות ייצוגיות, התש״ע-2010.

[6] תקנות סדר הדין האזרחי, תשע״ט-2018.

[7] המקורות אליהם אפנה בדיון בתקנה זו מתייחסים לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ״ד-1984 כפי שהיו נכון ליום 31.12.2020, אך רלוונטיות לענייננו משום הדמיון בין הנוסח העדכני של התקנה לנוסח הקודם (על אף שוני מהותי לעניין הסנקציה בגין אי תשלום ערובה).

[8] יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 136 (2015).

[9] ס׳ 1(1) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; אסף פינק ״תובענות ייצוגיות ככלי לשינוי חברתי״ מעשי משפט ו 159 (2014);   אביאל פלינט וחגי ויניצקי תובענות ייצוגיות 69 (2017).

[11ת״צ (מחוזי חיפה) 29499-12-11 חן נ' שלמה sixt רשת מוסכים ושרותי דרך, פס׳ יח-כ (נבו 2.5.2012). בהחלטה נקבע כי הפתח בחוק תובענות ייצוגיות לפי תקנה 2(ו) לחיוב מבקש בהפקדת ערובה הוא צר מזה שקיים בתקנה 519 לתקנות סד״א.

[12] שם, בפס׳ 6.

[13] שם, בפס׳ 8; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי כרך ב 1328 (מהדורה שלוש עשרה 2020).

[14] שם, בפס׳ 14-20.

[15] עניין ערמון, לעיל ה״ש 2, בפס׳ 16.

[16] שם, בפס׳ 20.

[17] שם, בפס׳ 21.

[18] שם, בפס׳ 22-23.

[19] שם, בפס׳ 20.

[20] שם, בפס׳ 20.

[22] שם, בעמ׳ 50, 69.

[23] שם, בעמ׳ 50, 84.

[24] ס׳ 18 לתזכיר חוק תובענות ייצוגיות (תיקון מס׳ 16), התשפ״ד-2024. יודגש, כי בתזכיר החוק מדובר בפסיקת הוצאות משפט ולא בהכרח בערובה להוצאות הנתבע.

59 צפיותתגובה 1

1 Comment


Or Almog
Or Almog
Jun 05

מעניין מאד

Like
bottom of page