מעקב פסיקה בעניין ע״א 7122/19 היועץ המשפטי לממשלה נ׳ ממן (11.4.2022)

המעקב עוסק בהחלטת בית המשפט העליון לדחות ערעור של היועץ המשפטי לממשלה על פסק דין המאשר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית ודן בנתיבי ההשפעה של היועץ על הסדרי פשרה בתובענות ייצוגיות

ע״א 7122/19 היועץ המשפטי לממשלה נ׳ ממן (נבו 11.4.2022):

בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטת ברון ובהסכמת כבוד המשנה לנשיאה הנדל וכבוד השופט אלרון, דחה ערעור של היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ״ש)[1] על פסק דין שבמסגרתו אושר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית.[2] ערעור היועמ״ש הוגש לאחר שהתנגדותו להסדר הפשרה שגיבשו הצדדים נדחתה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, על ידי כבוד השופטת חיאט, תוך קביעה כי ההסדר שגובש ראוי, הוגן וסביר.

ההליך מושא הערעור החל בנובמבר 2014, כאשר הוגשה בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד חברת התעופה הירדנית Royal Jordanian, בטענה כי זאת הפרה את חובתה החוקית לפצות את לקוחותיה בשל ביטול טיסות במהלך תקופת מבצע ׳צוק איתן׳. בקשת האישור התקבלה,[3] ולאחר ניהול הליכים מקדמיים בתביעה לגופה פתחו הצדדים בהליך גישור בפני כבוד השופט בדימוס יצחק ענבר ובסיוע בודק מטעמו, אשר הוביל להגשת בקשה לאישור הסדר פשרה בפברואר 2019.[4] במסגרת ההסדר הציעו הצדדים כי הנתבעת תעמיד ₪1,530,000 אשר יחולקו כפיצוי אישי בגובה ₪1,100 לכל חבר קבוצה (כ-1450 איש) שיוכיח את זכאותו. עוד נקבע שהפיצוי יחולק במתכונת ׳כל הקודם זוכה׳, כך שחברי הקבוצה שיוכיחו את זכאותם יוכלו לקבל פיצוי עד מיצוי הסכום הכולל, ומקום בו יהיו יותר חברי קבוצה מאשר ניתן לפצות, האחרונים להוכיח זכאותם יוותרו ללא פיצוי.[5] היועמ״ש הגיש התנגדות מפורטת להסכם הפשרה במסגרתה פירט על ליקוים רבים בהסדר המוצע ואף הדגיש כי השימוש במנגנון פיצוי ׳כל הקודם זוכה׳ אינו ראוי וכי אין לעשות בו שימוש במסגרת הסדרי פשרה בתובענות ייצוגיות, ככלל.[6] חרף נחרצות עמדת היועמ״ש, בית המשפט המחוזי מתח ביקורת חריפה על ההתנגדות, בקביעתו כי היא מנותקת מנסיבות התיק ומתעלמת מסיכויי התביעה להידחות, ואישר את הסכם הפשרה בשינוים מינוריים.[7]

היועמ״ש הגיש ערעור לבית המשפט העליון, ובו חזר על הטיעונים המרכזיים בהתנגדותו וביקש לבטל את פסק הדין של בית המשפט קמא ולהורות על דחיית הסדר הפשרה במתכונתו המקורית. בפסק הדין בערעור ציין בית המשפט העליון את חשיבותה הרבה של עמדת היועמ״ש, כ-״גורם אובייקטיבי הנעדר עניין אישי בהליך״, שהינו גם ״גורם מקצועי שפיתח לאורך השנים מומחיות בתחום; שכן כלל הסדרי הפשרה מועברים לעיונו״.[8] חשיבות רבה זאת נובעת מקיומה של בעיית הנציג בהליכים ייצוגיים, לפיה האינטרסים של התובע ובא כוח המייצגים לא בהכרח עולים בקנה אחד עם טובת הקבוצה.[9] בימ״ש מוצב כשומר סף, בעל התפקיד להכריע האם ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה – מלאכה מורכבת בשל תופעת ה-׳הטיה המבנית׳ המתרחשת כאשר התובע הייצוגי והנתבעים מציגים חזית אחידה המקשה לבחון את טיב ההסדר.[10] על אף חשיבות עמדת היועמ״ש באיזון האינטרס המשותף של הצדדים, הודגש גם כי בסופו של דבר שיקול הדעת הסופי לאשר או לדחות הסדר פשרה הינו של בית המשפט. בבחינת המקרה הספציפי, בית המשפט לא מצא לנכון להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, וזאת בין היתר כיוון שביצוע הסכם הפשרה הושלם במהלך ניהול הערעור, ונמצא כי גם אם היו פגמים בהסדר הפשרה, אלו לא הביאו בפועל לפגיעה בחברי הקבוצה.[11] יצוין כי על אף אי-ההתערבות בהסדר הספציפי בית המשפט מצא לנכון לקבוע כי ״על דרך הכלל יקשה לראות בהסדר פשרה המגלם מנגנון פיצוי כזה משום הסדר ראוי והוגן״.[12]

ככלל, עומדות בפני היועמ"ש מספר דרכי פעולה להשפעה על הסדרי הפשרה המוגשים בהליכים ייצוגיים. חוק תובענות ייצוגיות קובע כי יש ליידע את היועמ״ש בכל פשרה שלא נדחית על הסף[13] וכי עומדת לו רשות להגיש התנגדות מנומקת להסדר.[14] בנוסף להתנגדות רשמית, ישנו מסלול פעולה חלופי שהתפתח לאורך השנים ואינו מוסדר בחוק להגשת ׳השגות׳ מטעם היועמ״ש,[15] ובו במקום התנגדות מוגשת עמדה ביחס לליקויים בהסדר הפשרה המוצע, מבלי שאלו עולים לכדי המלצה לדחות אותו. באשר לערעור, אין בחוק הוראה מפורשת המקנה ליועמ״ש זכות ערעור על פסקי דין המאשרים הסדרי פשרה, אך גם דרך פעולה זו התגבשה בפועל בפסיקה: ראשית, בעניין גלבוע קבע בית המשפט העליון כי יש לראות ביועמ״ש ׳בעל דין׳ ולצרפו כמשיב לערעורים על פסק הדין המאשר הסכם פשרה שאליו התנגד.[16] בעניין שנבל כבוד הרשמת קוקה דחתה בקשה לסילוק על הסף של הערעור שהגיש היועמ״ש על החלטת בית הדין האזורי לעבודה לאשר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית, תוך ניהול דיון מעמיק בזכותו להגיש ערעור על פסק דין שאישר הסדר פשרה אליו הגיש התנגדות.[17] על אף שזכותו העקרונית של היועמ״ש לערער על אישור הסדרי פשרה לא נידונה לגופה ונקבעה כהלכה על ידי בית המשפט העליון, כיום ערעוריו המועטים מתבררים בבתי המשפט, לרבות בבית המשפט העליון.[18] עוד נקבע בפסיקה כי מקום בו לא הוגשה התנגדות מטעם היועמ״ש במהלך אישור הסתלקות, לא עומדת לו האפשרות לערער,[19] אך מצב דומה באישור הסדר פשרה טרם נבחן בבתי המשפט.

כפי שצוין בערעור בעניין ממן, לעמדת היועמ״ש יש חשיבות גדולה בעיצוב הפשרות בהליכים ייצוגיים. מקום בו כמעט כל ההליכים בתחום נגמרים בהסדרי פשרה[20] חשיבות זו נפרסת על כל תחום התובענות הייצוגיות בישראל. לעומת הצדדים להליך, שהינם בעלי אינטרס משותף להציג את ההסדר המוצע באור חיובי בפני בית המשפט, היועץ המשפטי מהווה גורם אובייקטיבי וחיצוני להליך, המסוגל לבחון לגופו את ההסדר ולעלות את הקשיים העולים ממנו.[21] מעבר לכך, היועמ״ש אמון במסגרת ההליך הייצוגי (וגם מחוצה לו) על ייצוג האינטרס הציבורי, ולפיכך בהליך אישור הסדר פשרה משמש כנציג של אותם חברי קבוצה אשר אינם נוכחים בהליך, שהאינטרס שלהם לעיתים מקופח.[22] הניסיון הרב שנצבר על ידי אנשי יעוץ וחקיקה (אזרחי) לאורך השנים, האמונים באופן בלעדי על גיבוש וכתיבת התנגדויות והשגות היועמ״ש להסדרי הפשרה, אף אפשר התמקצעות וראיה רוחבית בתחום, תוך גיבוש אסטרטגיה באשר לאופן ותוכן ההתנגדויות המוגשות.[23]

פיקוח היועמ״ש לא יועד לעמוד לבדו במסגרת תהליך אישור הסדר הפשרה הקבוע בחוק תובענות ייצוגיות. ראשית, ברירת המחדל הקבוע בחוק הינה כי לא יאושר הסדר פשרה ללא קבלת חוות דעת של בודק, מומחה בתחום התובענה הממונה על ידי בית המשפט,[24] אך בפועל בית המשפט פותר את הצדדים מחובה זו ברוב המוחלט של התיקים.[25] שנית, אישור ההסדר כפוף לשקילת בימ״ש התנגדויות מקרב גורמים נוספים בעלי אינטרס להגן על אינטרס חברי הקבוצה,[26] אך המציאות מלמדת כי אלו מתקבלות בחלק מזערי מהתיקים בלבד.[27] מעבר למנגנונים הקבועים בחוק, בתי המשפט נוטים לתת משקל מסוים למעורבותו של מגשר בגיבוש הסדר הפשרה, וזאת על אף שמעורבותו אינה מייתרת בחינה עצמאית ובלתי תלויה של בית המשפט, לנוכח החשש כי אינטרס המגשר לסיים את ההליך בהסכמה מהירה, לצד האינטרסים הכלכליים של הצדדים, יבואו על חשבון טובת הקבוצה.[28] מכל האמור לעיל ניתן ללמוד כי, על אף הגורמים הרבים המעורבים בהליך על פי חוק, יש ליועמ״ש, ואולי רק לו, יתרון משמעותי כגוף פיקוח אובייקטיבי ומאורע בפועל.

בהתאם לתפקידו המרכזי, היועמ״ש אכן מגיש התנגדויות בחלק ניכר מהסדרי הפשרה המוגשים לאישור, ואף נראה כי מגמה זאת רק מתעצמת עם השנים,[29] במיוחד כאשר מתייחסים להתנגדויות והשגות יחדיו, שאז, ב-2013 לדוגמא, עולה שיעור הסדרי פשרה בהם מוגשת עמדת יועמ״ש מנומקת ליותר מ-60% מההסכמים שהובאו לאישור.[30] עם זאת, שאלת מידת ההשפעה של אותן עמדות על החלטת בתי המשפט האם לאשר את הסדר הפשרה נותרה שנויה במחלוקת, ועיון בספרות המועטה בתחום מעלה מסקנות סותרות. מחד, מלומדים טוענים כי בתי המשפט נוטים לקבל את עמדת היועמ״ש בכל הנוגע להסדרי פשרה[31] ומחקרים אמפיריים מצביעים על חפיפה בין עמדת היועמ״ש להחלטת בתי המשפט, כך שרק 24% מהפשרות שאליהן התנגד היועמ״ש אושרו ללא שינוי על ידי בימ״ש.[32] מנגד, מחקרים אחרים מראים כי עם השנים מתעצמת שכיחות דחיית בתי המשפט את התנגדויות היועמ״ש כך שאלו אינן מתקבלות בכ-50% מהמקרים.[33] במאמרם המתמקד בסוגיה, מצביעים גורן, רבינוביץ׳-עיני ושגיא על כך שהשפעתן של עמדות היועמ״ש גבוה הרבה יותר כאשר הן מוגשות כ-׳השגות׳, ובהתאם כי עם חלוף השנים גובר השימוש בעמדות מסוג זה.[34] באשר להליכי ערעור מטעם היועמ״ש על החלטת בית משפט לאשר הסדר פשרה בתובענה ייצוגיות לאחר התנגדות מטעמו, ממחקר ראשוני שנערך לטובת נייר זה נראה כי מדובר בתופעה נדירה ביותר, אשר התרחשה פעמים אחדות מאז חקיקת חוק תובענות ייצוגיות.[35]

מהאמור לעיל עולה כי ישנו מתח בין החשיבות העקרונית הרבה שיש ליועמ״ש בשמירה על הוגנות הסדרי הפשרה לבין גישת בית המשפט כלפי הסיוע שלו בפועל. להלן יוצגו שני הסברים פוטנציאלים למתח זה: שיקולי יעילות ויריבות מוסדית.

לפי הסבר שיקולי היעילות, בתי המשפט המעוניינים בייעול הליכים וסגירת תיקים מהירה, דוחים ההתנגדויות במטרה להסיר מכשולים העומדים בפני אישור הסדר הפשרה, שכן קבלת ההתנגדות משמעותה החזרת הצדדים לשולחן המשא ומתן, ואף הסתכנות בכישלון המגעים לפשרה וניהול התיק עד סופו. המוטיבציה לייעול ההליכים נובעת, ככל הנראה, מהעומס הרב המוטל על בתי המשפט, שאף הוביל למאמצי התייעלות במערכת בשנים האחרונות ובתוך כך ללחץ המופעל על שופטים לסגור תיקים במהירות.[36] נראה כי הסבר זה מתיישב גם עם ההצלחה המוגברת של שיטת ההשגות[37], שכאמור מבקשות לערוך תיקונים בהסדר ללא דרישה לדחייתו ולהמשך ניהול התיק. אף כי ראוי כי בית המשפט יאזן בין המאמצים לגיבוש הסדר פשרה מיטבי לבין שיקולי היעילות, בהתאם למטרות חוק תובענות ייצוגיות המבקש לקדם ״ניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות״,[38] מצב זה יוצר זהות אינטרסים מסוכנת בין בית המשפט לצדדים להליך. אלה, כאמור, מעוניינים גם הם בסגירה מהירה של התיק וצמצום עלויותיהן הפרטיות על חשבון טובת חברי הקבוצה[39].

הסבר חלופי הינו שיקולי יריבות מוסדית, לפיו קיימת כפילות בין תפקיד בתי המשפט לתפקידו של היועמ"ש כמגני האינטרס הציבורי, וכפילות זאת מובילה למתיחות בין המוסדות ורתיעה מקבלת עמדתו של הגוף המתחרה.[40] פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין ממן ממחיש מתיחות זאת, שכן הטעם העיקרי לדחיית עמדת היועמ״ש ננעץ בכך שהתנגדותו מגלמת הנחה שסיכויי התביעה להתקבל גבוהים ומתעלמת מכך שבימ״ש טרם הכריע בסוגיה, משמע טרם ביצע את תפקידו.[41] הסבר זה אף תואם את הממצא כי שיטת השגות היועמ״ש, שלא נוקטות עמדה ומותירות את אישור הסדר הפשרה לשיקול דעת השופט, מתקבלות ומשפיעות יותר בבתי המשפט מאשר התנגדויות המוגשות על ידי היועמ״ש, ואף עשויות להסביר את תופעת התעצמות השימוש במנגנון זה מצד נציגי היועמ״ש.[42]

בנייר זה נסקרו דרכים שונות להתערבות היועמ״ש באישור הסדרי פשרה בתובענות ייצוגיות, חשיבותן העקרונית כחלק ממנגנוני הפיקוח הקיימים בהליך ונתונים והסברים אודות שכיחותן והשפעתן. הערעור בעניין ממן הוא אולי מקרה נדיר שבו מערער היועמ"ש על החלטות בית המשפט, אך יתכן כי הוא גם מלמד על תופעה רחבה יותר של התחזקות נטיית בית המשפט לדחות את התנגדויות היועמ״ש ולצמצם את היקף תפקידו. במקביל, ואולי בעקבות זאת, נראה כי משתנה אופיין של עמדות היועמ״ש וגוברת הנטייה להגיש ׳השגות׳, בעוד מתפתחת ההלכה המסדירה את ערעור היועמ״ש על החלטות בית המשפט. נותר רק לחכות ולראות לאן עוד התפתחת מוסד פיקוח חשוב זה ומה תהיה מידת השפעתו על הליכים ייצוגיים בשנים הבאות.

[1] ע״א 7122/19 היועץ המשפטי לממשלה נ׳ ממן (נבו 11.04.2022) (להלן: הערעור בעניין ממן). [2] ת"צ (ת״א) 27789-11-14 ממן ואח' נ' Alia-Royal Jordanian Airlines Co (נבו 25.7.2019) (להלן: אישור הסדר הפשרה בעניין ממן). [3] ת״צ (ת"א) 27789-11-14 ממן נ' אליה - רויאל ג'ורדניאן איירלינס קו (נבו 27.9.2016), כמו גם בקשת רשות ערעור על החלטת האישור שנדחתה, רע"א 8491/16 Alia Royal Jordanian Airlines נ' ממן (נבו 23.02.2017). [4] אישור הסדר הפשרה בעניין ממן, לעיל ה״ש 2, בפס׳ 6 לפסק דינה של כבוד השופטת נחליאלי חיאט. [5] שם, בפס׳ 7. [6] שם, בפס׳ 9. [7] שם, בפס׳ 12-10 נכתב כנימוק להחלטה לאשר את הסדר הפשרה ולדחות את התנגדות היועמ״ש, בין היתר, כי: ״נקודת המוצא של נציגי היועמ״ש (כי התביעה למעשה התקבלה) כלל אינה ריאלית״, כמו גם ״מסמך ההתנגדות שהוגש על ידי נציגי היועמ״ש, הובא בדרך של בחינת מסמך משפטי ומתן הערות למסמך זה ולטעמי מנותק מהנסיבות הכלליות של התיק דנא ודרך התקדמותו״. [8] הערעור בעניין ממן, לעיל ה״ש 1, בפס׳ 17 לפסק דינה של כבוד השופטת ברון. [9] שם, בפס׳ 12. [10] שם, בפס׳ 12. [11] הערעור בעניין ממן, לעיל ה״ש 1, בפס׳ 19, שם הוסבר כי בדיעבד לא עלה סכום הפיצוי המצטבר שאליו הוכיחו זכאות חברי הקבוצה על הסכום הכולל המוקצה בהסדר הפשרה לפיצוי, כך שלא נותרו חברי קבוצה ללא פיצוי אישי על אף השימוש במנגנון ׳כל הקודם זוכה׳. [12] שם, בפס׳ 20. [13] ס׳ 18(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות או החוק). [14] ס׳ 18(ד) לחוק. [15] ערן גורן, ארנה רבינוביץ-עיני ויאיר שגיא ״נגישות למשפט בפשרות בתובענות ייצוגיות - תובנות אמפיריות על תפקיד היועץ המשפטי לממשלה״ חוקים ח 249, 252, 278 (2016); במאמר מכונות התייחסויות אלו כ-״התנגדות לא-פורמלית״, בעוד שצוין כי נציגי היועמ״ש עושים שימוש במונח ״השגות ללא התנגדות״, ובתי המשפט מתייחסים אליהן באופן מגוון, כגון ״הערות״ או ״סוגיות [שהיועמ״ש] מצא לנכון לציין״. [16] ע״א 7615/11 גלבוע נ' החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ (נבו 16.12.2012), שם נידון ערעור התובעת והנתבעת על אישור בית המשפט את הסכם הפשרה המוצע על ידם תוך הפחתת שכר הטרחה, בהתאם לנאמר בהתנגדות היועמ״ש. המערערים לא צירפו את היועמ״ש כמשיב ובית המשפט בחר לדחות את הערעור בעקבות פגם דיוני זה. [17] עת״צ (ארצי) 72260-11-20‏ היועץ המשפטי לממשלה נ׳ שנבל, פס׳ 7 (נבו 16.3.2021) (להלן: עניין שנבל). [18] רע״א 4476/20 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלג (נבו 16.09.2020) (להלן: עניין פלג); שם קיבלה כבוד הרשמת עבדיאן בקשת רשות ערעור של היועמ״ש בקשר לביצוע הסדר פשרה, מבלי שהיות זהותו של המערער היועמ״ש תמנע או תהווה שיקול, כמו גם הערעור בעניין ממן, לעיל ה״ש 1, שם התברר הערעור לגופו ללא דיון ביכולתו של היועמ״ש לערער. [19] ע״א 1362/12 היועץ המשפטי לממשלה נ' סלקום ישראל בע"מ (נבו 13.5.2013); שם נדחה ערעורו של היועמ״ש ״משניתנה הסכמת היועץ המשפטי להסדר ההסתלקות שסוכם בין הצדדים לגבי בקשת האישור במקרה דנן וניתן פסק-דין בהתאם״. האם מדובר בהסכמה פוזיטיבית או עצם העובדה שהיועמש לא הגיש התנגדות שתיקתו פורשה כהסכמה? [20] קרן וינשל-מרגל ואלון קלמנט ״יישום חוק תובענות ייצוגיות בישראל – פרספקטיבה אמפירית״ משפטים מה 707, 738 (2016), כמו גם רוני נויבר ומרב זוהרי ״על התנגדויות בהסדרי פשרה בתובענות ייצוגיות״ משפט מפתח 126, 126 (2014). [21] גורן, רבינוביץ-עיני ושגיא, לעיל ה״ש 15, בעמ׳ 264. [22] רונן אברהם ״מימון התדיינות על-ידי צד שלישי״ משפט ועסקים כ 131, 160 (2017). [23] נויבר וזוהרי, לעיל ה״ש 20, בעמ׳ 127. [24] ס׳ 19(ב)(1) לחוק קובע כי ״בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא לאחר שקיבל חוות דעת מאדם שמינה לשם כך, שהוא בעל מומחיות בתחום שבו עוסקת הבקשה לאישור או התובענה הייצוגית (בסעיף זה – בודק), אלא אם כן סבר בית המשפט שחוות הדעת אינה נדרשת [...]״. [25] וינשל-מרגל וקלמנט, לעיל ה״ש 20, בעמ׳ 751; ״בודק כאמור מונה רק ב-25% מהתיקים שהם כ-15% מהבקשות לאישור הסדרי פשרה שלא סולקו על הסף״. [26] ס׳ 18(ד) לחוק. [27] וינשל-מרגל וקלמנט, לעיל ה״ש 20, בעמ׳ 754. [28] עמוס גבריאלי ומיכל אלברשטין ״התערבות שיפוטית בהסדרי גישור״ המשפט כז 125, 139-147 (2021), וראו גם הערעור בעניין ממן, לעיל ה״ש 1, בפס׳ 16. [29] ערן טאוסיג ״התנגדות להסדר פשרה בתובענה ייצוגית – אליה וקוץ בה״ הפרקליט נג 393, 408 (2014). [30] גורן, רבינוביץ-עיני ושגיא, לעיל ה״ש 15, בעמ׳ 272: ״תמונת המצב הכוללת של התנגדויות פורמליות וא-פורמליות חושפת אפוא שיעורי התנגדות שלמן 2009 הם לפחות 40% ועוברים בשנת 2013 את רף ה-60%״. [31] אברהם, לעיל ה״ש 22, בעמ׳ 160: ״נראה שבית-המשפט מקבל את דעותיו של היועץ באופן תדיר״. [32] טאוסיג, לעיל ה״ש 30, בעמ׳ 413. [33] גורן, רבינוביץ-עיני ושגיא, לעיל ה״ש 15, בעמ׳ 273; ״קיימת מגמה הולכת וגוברת של בתי המשפט לדחות התנגדויות פורמליות של היועמ"ש. שיעור דחייתן של התנגדויות פורמליות של היועמ"ש הגיע בשנת 2013 לשיעור של 50%״. [34] שם, בעמ׳ 272. [35] מחיפוש במאגר נבו אותרו רק פסקי הדין ממן (לעיל ה״ש 1), שנבל (לעיל ה״ש 17), פלג (לעיל ה״ש 18), ו-ע״ע (ארצי) 13778-06-11 היועץ המשפטי לממשלה נ׳ רדושיצקי (נבו 08.07.13). טאוסיג, לעיל ה״ש 30, בעמ׳ 413-414 מחזק ממצא זה, בציינו כי ״במקרים חריגים היועץ המשפטי לממשלה בוחר לערער על החלטת בית המשפט לאשר הסדר פשרה על אף התנגדות שהוגשה מטעמו״. [36] טאוסיג, לעיל ה״ש 30, בעמ׳ 398; גורן, רבינוביץ-עיני ושגיא, לעיל ה״ש 15, בעמ׳ 279. [37] גורן, רבינוביץ-עיני ושגיא, לעיל ה״ש 15, בעמ׳ 272. [38] ס׳ 1(4) לחוק. [39] אלון קלמנט "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית" משפטים מא 5, 10 (2011). [40] גורן, רבינוביץ-עיני ושגיא, לעיל ה״ש 15, בעמ׳ 281. [41] אישור הסדר הפשרה בעניין ממן, לעיל ה״ש 2, בפס׳ 11, ״העמדה שנשלחה על ידי נציגי היועץ המשפטי, היא עמדה שנקודת המוצא שלה היא למעשה כי התובענה התקבלה. אך לא היא!״. [42] גורן, רבינוביץ-עיני ושגיא, לעיל ה״ש 15, בעמ׳ 272.