ננעלה הדלת – בלי להיכנס פנימה: על מעשה בית דין בשלב אישור תובענה ייצוגית

נייר עמדה זה עוסק בשאלת תחולתו של סעיף 24 לחוק תובענות ייצוגיות[1] (להלן: החוק), ובפרט בשאלה האם פסק דין הדוחה בקשה לאישור תובענה ייצוגית מקים מעשה בית דין. במסגרת הסקירה, אציג מקרה בוחן עדכני וכן ניתוח עיוני של מטרות החוק והפסיקה הרלוונטית.

רע"א 3474-24 ורקשטל נ' שופרסל בע"מ (נבו 12.11.2024):[2]

עסקינן בהחלטת כבוד השופט עופר גרוסקופף בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר דחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב-יפו.

התובע הגיש מספר תביעות קטנות נגד שופרסל בטענה שחויב בסכום הגבוה מהמחיר המוצג על גבי המוצר, זאת בניגוד להוראות סעיף 17ב לחוק הגנת הצרכן. [3]לאחר מכן, הגיש גם בקשה לאישור תובענה כייצוגית באותה עילה, בטענה לקיומה של מדיניות שיטתית של גבייה שלא כדין מצד המשיבה. בעקבות הגשת הבקשה לאישור, הורה בית המשפט לתביעות קטנות על עיכוב ההליכים בתביעות האישיות, זאת לנוכח זהות העילות והצדדים בין ההליכים. בהמשך נדחתה בקשת האישור, בין היתר מהטעם שלא הוכחה מדיניות שיטתית מצד המשיבה. לאחר דחיית ההליך הייצוגי, בית המשפט לתביעות קטנות קיבל את טענת המשיבה, והורה על סילוק התביעות הקטנות על הסף מחמת קיומו של מעשה בית דין, כאשר בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחתה אף היא.

בית המשפט העליון, אשר דן בבקשה בגלגול שלישי, דחה אותה לאחר שקבע כי לא מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות התערבות בהחלטות הערכאות הקודמות. עם זאת, לענייננו, ציין כי שאלת תחולתו של סעיף 24 לחוק תובענות ייצוגיות על פסק דין הדוחה בקשה לאישור תובענה כייצוגית טרם הוכרעה בפסיקה, ומאחר שהתקיימו טעמים נוספים לדחיית הבקשה, נמנע בית המשפט מלהכריע בסוגיה זו. כך למעשה, עניין שופרסל מותיר בעינה שאלה עקרונית שטרם זכתה למענה ברור, ואשר נדרשת עתה לבחינה. 

עניין קלוז'נר שימש כנר לרגליו של בית המשפט העליון כל אימת שנדרש לבאר את עקרון מעשה בית דין.[4] שם, נקבע העיקרון כמורכב משני כללים מרכזיים: הראשון, הוא השתק עילה, שלפיו מקום שבו תביעה נדונה לגופה והוכרעה בפסק דין סופי, אין לשוב ולהתדיין בה. השני, הוא השתק פלוגתא, החל כאשר במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה והוכרעה שם, אזי יהיו הצדדים מושתקים מלטעון אחרת לגביה גם במשפט שני, אף אם העילה שונה.[5] 

סעיף 24 לחוק קובע לכאורה באופן פשוט כי פסק דין בתובענה ייצוגית מהווה מעשה בית דין כלפי כל חברי הקבוצה.[6] תחולה זו ברורה כאשר מדובר בפסק דין שניתן לאחר שניתן אישור לנהל את התובענה כייצוגית, או כאשר מדובר בפסק דין המאשר הסדר פשרה. עם זאת, פסק הדין בעניין שופרסל מחדד את הבעיה שהוצפה כבר בעניין טפיו: בפסיקה טרם הוכרה הלכה ברורה שלפיה החלטה הדוחה בקשה לאישור תובענה ייצוגית יוצרת אף היא מעשה בית דין כלפי יתר חברי הקבוצה.[7]

בעניין כרמלטון נאמר כי כלל מעשה בית דין מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להביא לסיומה המוחלט של ההתדיינות בית הצדדים להליך.[8]  ככזה, הכלל מיועד לשים קץ לדיונים משפטיים ולמנוע הטרדתו של בעל דין על ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק.[9] מנגד, יש הטוענים כי תכונת המוחלטות המוענקת לפסק הדין מעמידה את ההכרעה השיפוטית בחזקת היותה נכונה, ובכך חוסמת את הדרך לפני הצדדים לבירור האמת ולעיתים עשויה לגרום להנצחת טעויות.[10] 

ניתן לראות כי הפסיקה נוטה להעדיף את זכות הגישה לערכאות, שכן אינה מחילה את הכלל על דחיית בקשה לאישור. כך למשל, בעניין חזאן נטען כי כלל לא ברור אם ניתן להחיל את הכלל במקרה כזה, שכן מדובר בהחלטה בבקשה לאישור ולא בפסק דין בתובענה הייצוגית עצמה.[11] עמדה זו חזרה גם בעניין כרמלטון, שם צוין כי כשנדחית בקשה לאישור מבלי שבית המשפט דן או מכריע לגופו של עניין בשאלת העילה, אין בדחייה זו כדי לחסום בירור עתידי של אותה עילה בהליך נפרד.[12] תימוכין נוסף ניתן למצוא בעניין שלמה תחבורה. שבו נאמר כי כאשר בית המשפט דוחה בקשה לאישור תובענה ייצוגית מבלי לדון ולהכריע בעילת התביעה לגופה, אין בדחייה זו, לכאורה, כדי לשלול בירור מאוחר של אותה עילה. ברם, השאלה הותרה בצריך עיון.[13]

פסק הדין בעניין מוזס היה נחרץ יותר בקביעתו, שם נקבע מפורשות כי החלטה בבקשה לאישור אינה מהווה הכרעה סופית בטענות הצדדים, אלא נועדה לבחון את התאמת ההליך למסגרת הייצוגית.[14] עוד נקבע שם כי מדובר בהחלטת ביניים, שממצאיה עשויים להשתנות בפסק הדין בתובענה עצמה, ולכן אין לייחס לה כוח משתיק לפי דוקטרינת מעשה בית דין.[15] עם זאת, יש להדגיש כי עמדה זו טרם עוגנה כהלכה מחייבת.

לטעמי, יש מקום לפתח את הקביעה בעניין מוזס לכדי הלכה מחייבת וברורה. גישה זו מתיישבת עם מגמות זהירות בפסיקה, שכבר הכירו בתחולה מצומצמת של דוקטרינת ההשתק בהקשר זה – כך, למשל, נקבע שהשתק יחול רק כלפי ניסיון עתידי להגיש תובענה ייצוגיות באותה עילה, אך לא ימנע את אפשרות חברי הקבוצה להגיש תביעות אינדיבידואליות.[16] 

למרות זאת, עד כה, בתי המשפט נטו להותיר את הסוגיה בצריך עיון או להכריע בה במרומז, מבלי לקבוע מסמרות. גישה זו, של הימנעות מהכרעה עקרונית, יוצרת חוסר ודאות באשר לתחולתו של כלל מעשה בית דין על החלטות הדוחות בקשות לאישור תובענה ייצוגית, ומזמינה פסיקות בלתי אחידות בערכאות שונות. מעבר לפגיעה ביציבות המשפטית, קיים גם חשש ממשי לפגיעה בזכות הגישה לערכאות של תובעים פרטיים, אשר עילתם לא נדונה מעולם לגופה, אך נחסמת בשל הכרעה מקדמית בהליך ייצוגי קודם. 

ההלכה הראויה, לדעתי, צריכה להבחין באופן ברור בין מקרה שבו נדחתה בקשה לאישור תובענה כייצוגית מטעמים דיוניים או מטעמים שאינם נוגעים להכרעה לכאורית בעילת התביעה עצמה, לבין מצב בו ההכרעה היא תולדה של דיון מעמיק והכרעה בעילה גופה.[17]

לעניות דעתי, רק כאשר ההחלטה נשענת על הכרעה ממשית בעילה לגופה, יש מקום לשקול החלת כלל מעשה בית דין. לעומת זאת, במקרים אחרים בהם לא נערך דיון מהותי, סבורני כי אין לראות בהחלטה משום פסק דין אשר עשוי להביא לכדי מעשה בית דין. אני מאמין כי הבחנה זו נדרשת על מנת לאזן בין הצורך בסופיות הדיון לבין ההגנה על זכות הגישה לערכאות והאפשרות למצות את הדיון בזכויות לגופן

[1] חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו – 2006 (להלן "חוק תובענות ייצוגיות" או "החוק").

[2] רע"א 3474-24 ורקשטל נ' שופרסל בע"מ (נבו 12.11.2024) (להלן: "עניין שופרסל").

[3] סעיף 17ב לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א – 1981; הסעיף קובע כי המחיר המחייב של טובין הוא המחיר המוצג על גבי המוצר, גם אם בקופה נגבה מחיר גבוה יותר.

[4] נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי 6 (1991).

[5] ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ''ד כב(2) 561, 584-583 (1968). 

[6] ע"א 6887/03 רזניק נ' ניר שיתופי אגודה ארצית שיתופית להתיישבות (נבו 20.7.2010) (להלן: "עניין רזניק").

[7] עע"מ 2152/19 טפיו נ' רשות המיסים (נבו 4.10.2020) (להלן: "עניין טפיו").

[8] ת"צ (חיפה) 4783-07-20 קורן נ' קבוצת כרמלטון בע"מ, פס' 6 להחלטתו של השופט רניאל (נבו 8.12.2020) (להלן: "עניין כרמלטון").

[9] זלצמן, לעיל ה"ש 4, בעמ' 12.

[10] שם, בעמ' 4.

[11] ע"א 7809/12 ד"ר חזאן נ' קלאב הוטל אינטרנשיונלס (א.ק.ה), פס' 11 לפסק דינו של הנשיא גרוניס (נבו 31.12.13).

[12] עניין רזניק, לעיל ה"ש 6, בפס' 8.

[13] רע"א 3698/11 שלמה תחבורה (2007) בע"מ נ' ש.א.מ.ג.ר שירותי אכיפה בע"מ, פס' 23 לפסק דינו של השופט פוגלמן (נבו 6.7.2019).

[14] ת"צ (חיפה) 53332-04-22  מוזס נ' שופרסל בע"מ, פס' 18 לפסק דינו של השופט עלי (נבו 14.11.2022) (להלן: "עניין מוזס").

[15] שם, בפס' 19.

[16] אלון קלמנט "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית" משפטים מא 5, 39 (2011).

[17] עניין מוזס, לעיל ה"ש 14, בפס' 26.