עיתוי ההתנגדות להסדר הפשרה בראי אתגר הפיקוח בהליך הייצוגי

נייר זה מנתח את הצדקות בית המשפט העליון והמחוקק,[1] לכך שהתנגדות בהליך הייצוגי, מתאפשרת רק ביחס להסדר הפשרה, לאחר פרסום ההודעה לציבור על הסדר זה.

רע"א 6024/23 עו"ד אלעזר יקירביץ נ' עמיר דגן (נבו 29.10.2023)[2]:

בעניין יקירביץ׳ נ׳ דגן ביהמ"ש העליון מפי השופט גרוסקופף, דחה את בקשת רשות הערעור שהגיש חבר קבוצה מתנגד (להלן: ״יקירביץ״). הבר"ע הוגשה כנגד החלטת ביהמ"ש קמא,[3] לדחות התנגדותו של יקירביץ לפרסום חוזר של ההודעה על הסדר הפשרה לציבור (להלן: ״ההודעה לציבור"). במסגרת התנגדותו טען יקירביץ כי תוכן ההודעה לציבור מטעה, וכי יש להרחיב את היקף הפרסום ככלל, ובפרט לשפה הערבית.

השופט גרוסקופף, בדומה לקביעת ביהמ"ש קמא,[4] קבע כי ליקירביץ אין מעמד להגיש בקשות בשלב פרסום ההודעה לציבור, וזאת אף בהיותו חבר קבוצה. קביעה זו נומקה בשני מישורים: (1) ראשית, לפי לשון החוק,[5] הפיקוח על הסדר הפשרה בשלב פרסום ההודעה לציבור הופקד בידי ביהמ״ש בלבד. כך, באשר לתוכן ההודעה,[6] וכך באשר לאופן פרסומה.[7] בהתאם, גם עיתוי ההתנגדות לפי ס' 18(ד) לחוק מתאפשר רק לאחר פרסום ההודעה לציבור.[8] (2) שנית, לפי הפרשנות התכליתית לחוק,[9] התנגדות חבר קבוצה בשלב פרסום ההודעה עלולה להכביד ולסרבל את ניהול ההליך. לצד אלו, התקיים דיון המכיר "בבעיית הנציג"[10] ואולם בכל זאת עיתוי התנגדות חבר הקבוצה הוגבל לאחר שלב פרסום ההודעה.[11] יתר על כן, השופט גרוסקופף עמד על ההבדל בין המקרה דנן לנקבע בעניין עזרא[12] ועניין פרידמן.[13] בהחלטות אלו, בשונה מענייננו ההתערבות המתבקשת בהליך נגעה לשלבים שלאחר בקשת האישור (ולא לפניה). כך, בעניין פרידמן הוגשה התנגדות בידי חברי קבוצה שלא צורפו כמשיבים להליך התשובה להתנגדותם. מנגד, קבעה הרשמת כי יש לצרף את המתנגדים כצד להליך רק משום שמהווים במקרה זה "צד בפועל" להליך מאחר והוגש כתגובה להתנגדותם.[14] ואמנם בענייננו כמתואר לעיל, קביעה זו איננה משפיעה על ההכרעה, מאחר ובשלב פרסום ההודעה נקבע כי ביהמ"ש בלבד מפקח על הסדר הפשרה.

לאור ההתנגדויות המועטות שמוגשות מטעם חברי הקבוצה,[15] הדיון בנושא מועט למרות הסוגיות המהותיות שעולות בהתנגדויות אלו. בהתאם, ענייננו ממחיש את האתגר של ביהמ״ש בפיקוח אפקטיבי על הסדרי הפשרה ויתר על כן בשלב ניסוח ההודעה לציבור. לאור אתגר זה ומיעוט ההתנגדויות שמוגשות מטעם חברי הקבוצה, עולה השאלה האם הדיון בשיקולי עומס ויעילות ההליך הוא הדיון שראוי לקיים. לעומת זאת שאלה שלא קיבלה מענה במקרה זה היא מי הם הגורמים שכן מתאימים לפיקוח על הסדר הפשרה בשלב פרסום ההודעה לציבור, מלבד ביהמ״ש, אבחן זאת להלן.

האם חברי הקבוצה הם הגורם המתאים לפיקוח על הסדר הפשרה? מחד, ניתן לטעון כי לא רק שחברי קבוצה ממעטים להתנגד אלא שהדבר גם לא צפוי להשתנות. טענה זו נובעת משתי סיבות מרכזיות: (1) לחברי הקבוצה אין את היכולת לבקר את איכות הפשרה ולהעריכה. הן בשל פערי מידע בתיק, והן בשל היעדר המומחיות והיכרות עם מערכת המשפט.[16] (2) הגשת התנגדות איננה כדאית כלכלית, זאת משום שהשינוי בסעד האישי שמלכתחילה זעום צפוי להישאר כשהיה גם לאחר ההתנגדות.[17] יתר על כן, למרות שלאחרונה החל ביהמ״ש ליתן תגמולים להתנגדויות שתרמו לאינטרס הקבוצה,[18] מספרן מטעם חברי הקבוצה עדיין מועט. בהתאם, רוב ההתנגדויות מוגשות ע"י חבר קבוצה שהינו עורך דין בעצמו,[19] או לצד עמותה בעלת ידע מקצועי.[20] כך, גם חברי הקבוצה שכן מתנגדים עושים זאת רק כאשר ההוצאות מינימליות וכאשר בעלי ידע מספק. לאור המתואר, עולה השאלה מהו הבסיס לחשש בית המשפט והמחוקק,[21] מפני עומס והכבדה על ההליך.[22] מנגד, טיעונים שונים דווקא עשויים להתאים יותר; ניתן לטעון שחברי קבוצה בעלי מניעים אישיים שלא בהכרח משרתים את אינטרס הקבוצה.[23] בהתאם, ניתן גם לטעון כי ישנו ערך בשמירה על וודאות משפטית, כך שאם לשון החוק לא מאפשרת התנגדות בשלב פרסום ההודעה, אין לקרוא זאת לתוכה.

האם ביהמ״שׁ הוא הגורם המתאים לפקח על הסדר הפשרה בשלב פרסום ההודעה לציבור? כדי לענת על שאלה זו, יש לבחון את הביקורות המועלות בספרות ביחס לאפקטיביות פיקוחו של בית המשפט על הסדרי הפשרה. כך, נטען כי היקף הפשרות המאושרות ע"י ביהמ"ש כשלעצמו מראה על העדפת ביהמ"ש מנגנונים מהירים ויעילים על פני ערכים נוספים שההליך השיפוטי נועד לקיים.[24] טענה נוספת מצביעה על כך שביהמ"ש לא משתמש כמעט במנגנונים שנקבעו בחוק במטרה לסייע לו בתפקידו. כך נטען כי ביהמ"ש דחה 50% מההתנגדויות היועמ"ש "הפורמליות"[25] שהוגשו בפניו ביחס לתיקון הסדרי הפשרה;[26] וכן כי רק ב15% מהבקשות לאישור הסדרי פשרה מינה ביהמ"ש בודק, בניגוד לחיוב בחוק המורה על התניית אישור הסדר הפשרה בכפוף לחוות דעתו.[27] ביקורות אלו אמנם נוגעות לשלב בקשת האישור לאחר פרסום ההודעה אך ניתן לטעון כי בעלות ערך גם ביחס לשלב המקדמי.

לאור המתואר עולה ספק ביחס לכך שביהמ״ש וחברי הקבוצה המתנגדים הם הגורמים המתאימים לפיקוח על הסדר הפשרה בשלב המקדמי. אי לכך, ניתן לטעון למשל כי ניתן להרחיב את מתחם ההתנגדות גם לשלב פרסום ההודעה לציבור, אך רק בעבור גורמים מסוימים. גורמים אלו למשל יכולים להיות; היועמ״ש או גופים כמו הקליניקה לתובענות ייצוגיות ועמותות מקצועיות, שיוכלו לפקח בצורה אפקטיבית יותר על הסדרי הפשרה ולדאוג לייצוג הולם של חברי הקבוצה. אי לכך, המתואר בנייר זה מחד, מופנה אל המחוקק האמון על תיקון החוק. ומאידך, אל ביהמ״ש שלא בוחן עצמו באשר לאפקטיביות פיקוחו על הסדרי הפשרה.

[1] ס' 18(ג)(ד) ו25(ד)(ה) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו – 2006 (להלן: החוק).

[2] רע"א 6024/23 עו"ד אלעזר יקירביץ נ' עמיר דגן פס' 14, (נבו 29.10.2023) (להלן: "עניין יקירביץ נ' דגן״).

[3] ת"צ 41481-04-19 דגן ואח' נ' SAMSUNG ELECTRONICS CO LTD ואח' (נבו 20.06.23) (להלן: "עניין דגן נ' סמסונג").

[4] שם, פס' 13 לפסק דינה של השופטת גרוסמן.

[5]עניין יקירביץ׳ נ׳ דגן, לעיל ה״ש 2, בפס׳ 14.

[6] ס"ק 25 (ד) לחוק.

[7] ס"ק 25(ה) לחוק.

[8] עניין יקירביץ נ' דגן, לעיל ה"ש 2, בפס' 14.

[9] שם.

[10] שם, בפס' 12, אלון קלמנט "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית" משפטים מא 5, 10 (להלן: "קלמנט פשרה והסתלקות").