דרישת העילה האישית בתובענות ייצוגיות בגין עוולות המוניות

חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו- 2006 (להלן: "החוק") מחייב קיומה של עילת תביעה אישית עבור התובע הייצוגי כנגד הנתבע.[1] כאשר אחד מיסודות העילה הוא נזק, די בכך שהמבקש יצביע על פגיעה לכאורה שנגרמה לו, כבר בשלב הגשת בקשת האישור.[2]  דרישה זו נועדה לשמש מנגנון סינון מוקדם, שמטרתו למנוע הגשת תביעות סרק, לצמצם את בעיית הנציג, ולהבטיח כי ההליך אינו מונע משיקולי רווח עצמי גרידא.[3] נייר עמדה זה בוחן את ההצדקה לדרישת העילה האישית בתובענות ייצוגיות שעניינן עוולות המוניות, ומציע עמדה שונה, לפיה יש לרכך דרישה זו, ובפרט את החובה להוכיח קשר סיבתי בין הנזק אישי לפעולות המזיק, על מנת לאפשר לכלי התובענה הייצוגית להגשים את תכליותיו במקרים של פגיעות ציבוריות רחבות היקף.

רע"א 8356-22 היועצת המשפטית לממשלה נ' גולן (נבו 25.8.2025):^[4]

בשנת 2015 נחשפה בארה"ב פרשה אשר זכתה לכינוי " פרשת דיזלגייט", במסגרתה התברר כי כלי הרכב של קבוצת פולקסווגן פולטים חומרים המסוכנים לשאיפה ע"י בני אדם מעבר לרף הרגולטורי המותר. לאחר חשיפת הפרשה הוגשו מספר תובענות ייצוגיות בישראל כנגד פולקסווגן במספר עילות, וביניהן בעילות הנוגעות לעוולות המוניות של זיהום אוויר ופגיעה בבריאות הציבור. קבוצת הניזוקים הוגדרה כך: "כלל הציבור אשר נחשף וייחשף לזיהום אוויר עודף כתוצאה מהפליטה העודפת של גזים מזהמים מכלי הרכב".[5] בקשת רשות הערעור העומדת בבסיס נייר עמדה זה, הוגשה ע"י היועצת המשפטית לממשלה בעקבות החלטת בית המשפט קמא לאשר את בקשת האישור. אחת מטענותיה המרכזיות הייתה כי לתובעים המייצגים אין עילת תביעה אישית, משלא הוכיחו קיומו של נזק פרטני הנובע מהעוולה הנטענת. אי לכך, הדיון בפסק הדין מתמקד בשאלה העקרונית האם ניתן לאשר תובענה ייצוגית בשם הציבור בכללותו בגין נזק שנגרם ממפגע סביבתי, אף בהיעדר ייחוס נזק אישי הנגרם מפעולות המזיק לתובעים המייצגים.[6]

דעת הרוב מפי השופט עמית, קבעה כי אף שאין לשלול עקרונית את האפשרות להגיש תובענה ייצוגית בגין עוולות חשיפה המוניות, הרי שבמקרה הקונקרטי לא הוכיחו התובעים המייצגים קיומה של עילת תביעה אישית, ומשכך אין מקום לאשר את התביעה.[7] מנגד, דעת המיעוט מפי השופטת רונן סברה אחרת, וגרסה כי במקרים בעלי חשיבות ציבורית רחבה,  בהם ברור שקיימת קבוצת נפגעים אך קיים קושי מובנה לזהותה או להוכיח קשר סיבתי פרטני, יש להקל בדרישת העילה האישית, ובפרט בדרישת הקשר הסיבתי.[8] 

לטעמי, גישת השופטת רונן מתיישבת בצורה טובה יותר עם תכליות מכשיר התובענה הייצוגית, ומשכך מהווה תוצאה צודקת יותר בנסיבות העניין. חוק תובענות ייצוגיות מפרט מספר מטרות אותן הוא נועד להגשים, כאשר אחת מהן היא הרתעה ציבורית מפני הפרת הדין.[9] מטרת ההרתעה נועדה לספק מענה רחב לבעיית אכיפת החסר, מתוך אמונה שהתובענה הייצוגית יכולה לשמש ככלי נוסף לאכיפת החוק במקומות בהם ישנה אכיפת חסר ע"י הרשויות.[10] בכך, התובענה הייצוגית תגשים אינטרסים ציבוריים רחבי היקף, ואף תשפר את הרווחה המצרפית במדינה.[11]

בכדי להקים זכאות לפיצויים, דיני הנזיקין ה"קלאסיים" דורשים הן הוכחת נזק אישי, והן הוכחת קשר סיבתי בינו לבין פעולות המזיק. עוולות המוניות מתאפיינות ברובן בגרימת נזק (לעיתים קטן ביותר) לקבוצת אנשים רחבה, ובתוצאות שלרוב אינן נראות לעין באופן מידי.[12] מאפיינים אלו יוצרים קושי משמעותי עבור פרט המבקש לתבוע בשל נזקים שנגרמו מעוולה המונית להוכיח את נזקיו, וכן גם אילו יוכיח אותם, יתקל בקושי מורכב ביותר להוכיח קשר סיבתי ביניהם לבין פעולותיו של המזיק.[13] בכך, נוצר מצב בו מזיקים סדרתיים זוכים ל"אכיפת חסר", אינם נושאים באחריות מלאה בגין מעשיהם, ולכן ממשיכים לייצר החצנות ציבוריות שליליות על אף הפגיעה הציבורית, למרות שברור כי מעשיהם פוגעים בציבור רחב של אנשים.[14] לאור האמור, נראה שהתובענה הייצוגית מהווה פתרון מתאים למצבים של עוולות המוניות, שאינם מקבלים מענה תואם מכוח דיני הנזיקין הקלאסיים.[15] ניתן אף להסיק שהמחוקק התכוון לכך שחוק תובענות ייצוגיות יספק מענה גם עבור עוולות המוניות, וזאת מהעובדה שהכניס אפשרות לתבוע בגינם דרך פרט 1 ופרט 6 לתוספת השנייה.[16] 

ברם, כפי שהוזכר מעלה, חוק תובענות ייצוגיות דורש את קיומה של עילה אישית כנגד המזיק.[17] חשיבותה של עילת התביעה האישית נדונה רבות בפסיקה.[18] כפי שציין השופט עמית, דרישת העילה האישית הינה בבחינת "פיצ'ר" ולא "באג".[19]  העילה האישית מסייעת בצמצום הגשת תביעות סרק, מקנה הגנה לנתבע כך שיוכל לבצע "חקירה נגדית", שומרת על זכות הגישה לערכאות של הנתבעים ועל זכאותם לקבל סעד, מייצרת מנגנון אכיפה נוסף על עורך הדין המייצג את הקבוצה ועוד.[20] ללא תובע בעל עילה אישית, עולה החשש לייצוג לקוי של חברי הקבוצה מצד התובע המייצג ועורך דינו.[21] עם זאת, לאור הקושי בהוכחת הנזק והקשר הסיבתי במצבים של עוולות המוניות, נראה שדרישת העילה האישית מונעת מחוק תובענות ייצוגיות לספק פתרון ממשי לבעיית האכיפה, דבר הנוגד את מטרת המחוקק בחקיקת החוק. לכן, אין זה מפתיע שעל אף המטרות הציבוריות הרחבות של החוק, מרבית התביעות הייצוגיות אינן מוגשות בנושאים ציבוריים רחבי היקף, אלא בעניינים קונקרטיים ומצומצמים יותר.[22]

מן האמור לעיל, ובהתאם לקביעה העקרונית של הרכב השופטים בעניין דיזלגייט לפיה אין למנוע הגשת תובענות ייצוגיות בגין עוולות סביבתיות, נראה כי החלת דרישה מחמירה להוכחת עילה אישית במקרים של עוולות המוניות מסכלת את יכולתו של ההליך הייצוגית להגשים את ייעודו הציבורית,  ובראשו יצירת אכיפה אפקטיבית והרתעה המשרתת את כלל הציבור. בנסיבות אלו מתעוררת השאלה האם עמידה דווקנית על דרישת העילה האישית אכן משרתת תכלית לגיטימית, או שמא יתרונותיה מצומצמים ביחס למחירה הנורמטיבי.

כפי שציינה השופטת רונן בעניין דיזלגייט, ברור לכל שפולקסווגן (המזיקה) פוגעת באופן מתמשך בקבוצת אנשים מובחנת (הניזוקים), וכן ברור שקיים קשר סיבתי בין פעולותיה המזיקות של פולקסווגן לבין הנזקים הנגרמים לאותה קבוצת אנשים. המחלוקת היחידה בעניין היא שלא ניתן לייחד את קבוצת הנפגעים מיתר האוכלוסייה, ולכן ישנו קושי מובנה במציאת חבר קבוצה שיכול לייצגה במסגרת תובענה ייצוגית.[23] מכאן עולה, כי תכלית מתן הפיצוי לניזוקים אינה יכולה להתקיים בין כה וכה, ומשכך מתייתרת. יחד עם זאת, התכלית ההרתעתית של החוק מתקיימת ביתר שאת, ויכולה להתגשם ע"י העברת הכסף לטובת הציבור בהתאם ללשון החוק.[24] לדידי, במקרים כדוגמת אלו, בהם ברור שקיימים מזיק שיטתי וקבוצת ניזוקים, וכן ברור שקיים קשר סיבתי בין פעולות המזיק לנזק הנגרם, אך אין זה ברור מיהם הפרטים הנכללים בקבוצת הניזוקים,[25] יש להקל בדרישת העילה האישית בשלב האישור, ובפרט בהוכחת הקשר הסיבתי בין נזקו של התובע לבין פעולות המזיק, וזאת בכדי להגשים את תכליתו הציבורית של החוק.[26] כשם שהמחוקק בחר לייצר חלופה בדמות ארגון לתובע המייצג בעל העילה האישית במקרים בהם עולה קושי לאתרו, סבורני כי ניתן לפתוח פתח גם לתובע שסביר כי משויך לקבוצת הניזוקים, אך אינו יכול להוכיח זאת בצורה ודאית.

יש שיטענו כי נדרש לאפשר הגשת תביעות אלו רק בידי הייעוץ המשפטי בתור נציג הציבור, אך חסימת הציבור מאפשרות הגשת תביעה עשויה להחמיץ את מטרות החוק, שנחקק בעקבות ההבנה שאין ביכולת המדינה לבצע אכיפה מיטבית בכל תחומי המשק, למשל עקב כשלים רגולטוריים ועומס על הרשויות הציבוריות, ומשכך ראוי לייצר כלי לאכיפה ציבורית.[27] ראיה לכך היא חוסר ההתייחסות של המדינה למקרה במשך שלוש שנים בטרם התערבותה.[28] זאת ועוד, יש שיטענו כי ניתן להגיש תביעה שכזו ע"י ארגון שעומד בתנאי החוק, אך הותרת אפשרות הגשת תביעה רק עבור ארגונים אינה נראית הכרחית בנסיבות העניין, בעיקר בהתחשב במשמעות הציבורית של ההליך, ובעובדה שגם הוא יידרש להוכיח כי לא עלה בידו למצוא תובע בעל עילה אישית בכדי לעמוד ב"דרישת הקושי".[29] בנוסף, נראה שהיתרונות המתקיימים בייצוג ע"י ארגון לעומת ייצוג ע"י פרט שלא עלה בידו להוכיח קשר סיבתי בין פעולות המזיק לבין נזקיו, כגון בעיית נציג מצומצמת יותר ופערי אינטרסים, יכולים להיפתר בצורות אחרות שיפורטו בהמשך.[30] ודוק, גם אם נשתכנע כי היתרונות בייצוג ע"י ארגון עולים על היתרונות בייצוג ע"י פרט שלא הוכיח עילה אישית, אין זו סיבה לדחות את בקשת האישור, שכן החוק מאפשר את החלפת התובע המייצג,[31] וזאת כדי לשמר תובענות ייצוגיות שעל פני הדברים ראוי לבררן.[32]

אין להתעלם מכך שהקלה בדרישת העילה האישית בתובענות ייצוגיות עשויה לעורר קשיים נורמטיביים ומעשיים. אולם, במקרים של עוולות המוניות חלק מן החששות המסורתיים אינם מתממשים בין כה וכה (למשל הפגיעה בזכות הגישה לערכאות של הניזוקים וכן קבלת סעד בגין הנזק). באשר לחששות הנותרים, הדין הקיים מעניק לביהמ"ש כלים משמעותיים להתמודדות עימם, כגון פיקוח שיפוטי הדוק על ההליך, החלפת התובע המייצג מקום בו הוא אינו פועל בתום-לב ולטובת הקבוצה,[33] בחינה קפדנית של הסדרי הפשרה,[34] מינוי בודק בעת הצורך,[35] פסיקת גמול ושכר טרחה בהתאם לתוצאות ההליך, הרחבת האפשרות להתנגד לפשרות, ועוד.[36]

לסיכום, בתובענות ייצוגיות העוסקות בעוולות המוניות, בהן קיים קושי מובנה להוכיח קשר סיבתי בין פעולות המזיק לבין הנזק שנגרם לניזוק, יש מקום להקל בדרישת העילה האישית, ובפרט בהוכחת קשר סיבתי בין פעולות המזיק לנזק הנגרם לפרט כתנאי לאישור ההליך. הקלה זו חיונית למימוש תכליותיו הציבוריות  של חוק תובענות ייצוגיות, ובראשן אכיפה אפקטיבית והרתעה. עם זאת, ריכוך הדרישה מחייב הפעלה זהירה של מנגנוני הבקרה הקיימים בדין, אשר מספקים לבית המשפט כלים לצמצום הסיכונים הנלווים לכך.

[1] ס' 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

[2] שם, בס' 4(ב)(1).

[3] ע"א 7125/20 הצלחה לקידום חברה הוגנת נ' UBS AG, פס' 225 לפסק דינו של השופט כבוב (נבו 2.1.2025) (להלן: עניין הצלחה).

[4] רע"א 8356-22 היועצת המשפטית לממשלה נ' גולן (נבו 25.8.2025) (להלן: עניין דיזלגייט).

[5] שם, בפס' 4 לפסק דינה של השופטת רונן.

[6] שם, בפס' 30 לפסק דינה של השופטת רונן.

[7] שם, בפס' 36 לפסק דינו של השופט עמית.

[8] שם, בפס' 61 לפסק דינה של השופטת רונן.

[9] ס' 1 לחוק תובענות ייצוגיות.

[10] גיא הלפטק "תאוריה כללית בדבר התועלת החברתית של מכשיר התביעה הייצוגית כאמצעי לאכיפת החוק", משפט ועסקים ג 247, 247-248 (2005).

[11] ראו למשל בדברי ההסבר לחוק תובענות ייצוגית- התשס"ו-2006, ה"ח הממשלה 256, 257: "ההליך הייצוגי נחזה לאו דווקא כהסדר דיוני של ניהול תביעות, אלא בראש ובראשונה ככלי לקידום אינטרסים ציבוריים". ; ראו גם סטיבן גולדשטיין "הערות על חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006" עלי משפט ו 7, 25 (2007).

[12] אריאל פורת "תביעות בגין נזקי עישון: האתגר של דיני הנזיקין בעידן העוולות ההמוניות" משפטים לג 477, 478 (2003).

[13] עניין דילזגייט, לעיל ה"ש 4, פס' 33 לפסק דינה של השופטת רונן. ; ע"א 7547-99 מכבי שרותי בריאות נ' דובק בע"מ, פס' 69 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (נבו 13.7.2011).

[14] פורת, לעיל ה"ש 12, בעמ' 479.

[15] ע"א 6102/13 מיכאל עצמון נ' חיפה כימקלים בע"מ, פס' 46 לפסק דינו של השופט עמית (נבו 24.9.2015) (להלן: עניין עצמון).

[16] ראו פרט 1 ופרט 6 לתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות. הוכחה נוספת לכך שהמחוקק מעוניין לעודד הגשת תובענות ייצוגיות בגין עוולות המוניות הוא תיקון משנת 2018 לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007, שבמסגרתו ניתן פטור מחובת תשלום אגרה ביחס לתובענות ייצוגיות המוגשות לפי פרטים 7,6 ו-9 לתוספת השניה לחוק (תקנה 20(31) לתקנות אלה). ; ראו גם אלון קלמנט "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006" הפרקליט מט 131, 134-136 (תשס"ז).

[17] חשוב לציין כי המחוקק "החריג" שני מקרים בהם ניתן להגיש תובענה ייצוגית ללא עילה אישית, וזאת כאשר התביעה מוגשת ע"י ארגון או רשות. ראו ס' 4(א)(2)-(3) לחוק תובענות ייצוגית, לעיל ה"ש 1.

[18] ראו עניין הצלחה, לעיל ה"ש 3, שם.

[19] עניין דילזגייט, לעיל ה"ש 4, פס' 8 לפסק דינו של השופט עמית.

[20] להרחבה נוספת, ראו חגי ויניצקי ואביאל פלינט תובענות ייצוגיות 112-120 (2017).

[21] מצב המכונה "בעיית הנציג", להרחבה ראו גיא הלפטק, לעיל ה"ש 10, בעמ' 253-254.

[22] אלון קלמנט, קרן וינשל-מרגל, יפעת טרבולוס ורוני אבישר-שדה תובענות ייצוגיות בישראל- פרספקטיבה אמפירית יוני 2014 (מחלקת מחקר של הרשות השופטת ובית ספר רדזינר למשפטים, המרכז הבינתחחומי הרצליה, 2014).

[23] עניין דיזלגייט, לעיל ה"ש 4, פס' 62 לפסק דינה של השופטת רונן.

[24] ס' 20(ג)(1) לחוק תובענות ייצוגיות.

[25] מצב אותו כינה השופט עמית כ"עוולות חשיפה המונית". עניין עצמון, לעיל ה"ש 15, פס' 40 לפסק הדין של השופט עמית.

[26] להרחבת הדיון, השוו להצעה לאפשר הגשת תביעה נזיקית ע"י "מחפש הפיצוי הזול ביותר" (The cheapest compensation seeker) Ehud Guttel, Alon Harel & Shay Lavie, Torts for Nonvictims: The Case for Third-Party Litigation, 2018 U. Ill. L. Rev. 1049 (2018).

[27] רועי שפירא "היחס בין תובענות ייצוגיות לבין רגולציה", פורום עיוני משפט מ"ז 1 (תשפ"ד).

[28] עניין דיזלגייט, לעיל ה"ש 4, פס' 23 לפסק דינה של השופטת רונן.

[29] "דרישת הקושי" מפורטת בס' 4(א)(3), ודורשת מארגון להוכיח כי קיים קושי להגיש את הבקשה בידי תובע בעל עילה אישית. בתי המשפט פירשו דרישה זו בצורה מחמירה, וקבעו כי ניתן לאפשר הגשת תובענה בידי ארגון רק בנסיבות מיוחדות. ראו רע"א 6897-14 רדיו קול ברמה בע"מ נ' קולך - פורום נשים דתיות (נבו 09.12.2015), פס' 39 לפסק דינו של השופט דנציגר. אציין כי תיקון 16 לחוק תובענות ייצוגיות מציע לבטל את "דרישת הקושי" עבור ארגונים שאושרו ע"י השר, ובמקביל לקבוע כי ארגון יוכל להגיש תביעה ייצוגית רק אם זו אינה מטרתו העיקרית. ראו הצעת חוק תובענות ייצוגיות (תיקון מס' 16), התשפ"ד-2024, ה"ח 1785, בעמ' 1305.

[30] החיוב הספציפי שחל על התובע הפרטי בהתקיימות עילה אישית נדון גם בועדת המשנה בעניין חוק תובענות ייצוגיות, במסגרתה היו שטענו כי אין היגיון בהחלת דרישה זו רק על התובע האישי בלבד, ובמיוחד בתביעות בעלות ערך אישי מועט. ראו פרוטוקול מס' 5 של ישיבת ועדת משנה של ועדת החוקה, חוק ומשפט לעניין הצעת חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ג-2003, 43-50 (3.8.2005).

[31] ס' 8(ג)(2) לחוק תובענות ייצוגיות. ; ראו גם ברע"א 5477/20 עיריית בני ברק נ' רפאל אור בן ששון, פס' 23 לפסק דינה של השופטת ברון (נבו 15.8.2021) ("בהינתן קיומו של מנגנון להחלפת תובע מייצג, ספק אם היעדר עילת תביעה אישית מהווה בנסיבות המקרה טעם לדחיית בקשת האישור").

[32] בר"מ 4303-12 תמר אינסלר נ' המועצה האזורית עמק חפר, פס' 13 לפסק דינו של השופט פוגלמן (נבו 22.11.2012).; רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי, פס' 9 לפסק דינו של השופט ריבלין (נבו, 5.7.2012). ; ראו גם ע"א 2718/09 גדיש קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ, פס' 22 לפסק דינה של השופטת ביניש (נבו 28.5.2012) ("מקום בו סבור בית המשפט כי מבחינה מהותית הצביע התובע הייצוגי הפוטנציאלי על עילות שמן הראוי לבררן במסגרת הליך ייצוגי, ראוי כי ישקול את האפשרות להתגבר על הקשיים שמעוררת התובענה במישור תנאי הסף לאישורה כייצוגית, באמצעות שימוש בסמכויות שהקנה לו המחוקק").

[33] ויניצקי ופלינט, לעיל ה"ש 20, בעמ' 123-125.

[34] ס' 19 לחוק תובענות ייצוגיות.

[35] ס' 19(ב) לחוק תובענות ייצוגיות.

[36] שי נ. לביא ויהונתן בן יוסף "חמישים גוונים של תרומה- תובענות ייצוגיות בראי בעיית התרומות", פורום עיוני משפט מ"ז 1, 50-53 (תשפ"ד).