האם ומתי ראוי לכרוך את עניינם של מספר נתבעים במסגרת הליך ייצוגי אחד?

נייר עמדה זה עוסק בשאלה אם ראוי לכרוך את עניינם של מספר נתבעים שונים במסגרת הליך ייצוגי אחד.

ת״צ (חיפה) 54883-06-24 חריש נ' מחלבות יטבתה ע״ש אורי חורזו ז״ל בע״מ (נבו 23.9.2024):^[1]

עסקינן בהחלטת כב' השופט מוחמד עלי בביהמ"ש המחוזי בחיפה. ביום 25.6.24 הוגשה בקשה לאישור תביעה כתובענה ייצוגית בידי מר חריש (להלן: ״המבקש״) כנגד ארבע נתבעות שונות, ביניהן גם מחלבות יטבתה (להלן: ״המשיבה״).^[2] במסגרת הבקשה נטען ע״י המבקש כי ביסוד הבקשה עומדת שאלה עובדתית ומשפטית דומה ומשכך רצוי להגישה יחדיו כלפי מספר משיבות לשם לייעול הדיון ומניעת הכרעות סותרות, כפי שנקבע לפני כן בעניין סודמי.^[3]

במסגרת ההחלטה בענייננו, ביקשה המשיבה לסלק על הסף את בקשת האישור בטענה כי העילה המשותפת שהציג המבקש הינה בגדר ״נתון שולי״ וצירוף המשיבות תחת אכסנייה דיונית אחת, תוביל לסרבולו נוסף לטענה כי מצב זה עלול לחשוף מידע מסחרי סודי. המשיבה גם  הוסיפה שמטרת המבקש אינה  אלא לחסוך באגרה.[4]

בית המשפט קבע שיש לדחות את בקשת המשיבה בשלב זה, אולם אינו סתם את הגולל על אפשרותה לשוב ולהעלותה בשנית לאחר השלמת הגשת כתבי הטענות, כשתבואר באופן מלא המחלוקת בין הצדדים.[5] בית המשפט סקר פסיקות שונות שניתנו בנושא, והבהיר כי טרם גובשו אמות מידה מנחות לאופן בירורן הראוי של תובענות מרובות משיבים (קרי, האם ראוי לנהלן במאוחד או בנפרד).[6] בנוסף, עמד בית המשפט על מספר שיקולים אליהם יש להידרש מכוח חוק תובענות ייצוגיות תשס״ו-2006[7] (להלן: ״החוק״), לצורך בירור והכרעה כאשר השיקולים המרכזיים הינם: יעילות וחיסכון בזמן שיפוטי; מניעת הכרעות סותרות; ושאלת רף הדמיון המינימלי הנדרש בין הנתבעות השונות.[8] 

הדיון באשר לאופן ניהולה של התובענה ייבחן ע״פ רוב בפריזמת סעיף 7 לחוק, כיוון שהוא משאיר בידי ביהמ״ש מרחב להפעלת שיקול דעת רחב באשר לקביעת המסגרת הדיונית המתאימה בתובענה. בכך יש בידיו למנוע עיוותים דוגמת סרבול דיוני, הכרעות סותרות ופגיעה באינטרס של בעלי הדין. עיוותים אלו, לשיטת בית המשפט, חותרים תחת תכליות החוק המנויות במסגרת סעיף 1 לחוק.

אולם, אבקש לקחת צעד אחורנית. היות וסעיף 7 לחוק חל בדיעבד, לאחר הגשת הבקשה,[9] יש לשאול אם מלכתחילה מוצדק או ראוי לאפשר לתובע להגיש בקשת אישור אחת נגד מספר נתבעים שונים. תקנה 26 לתקנות סדר הדין האזרחי[10] מאפשרות את האמור, וכך גם הדין בהקשר תובענות ייצוגיות, וזאת בהתבסס על תקנה 19(א) לתקנות תובענות ייצוגיות.[11] ברם, הגם שקיים היתר בדין לתובע המייצג להגיש מלכתחילה בקשת אישור מאוחדת נגד מספר נתבעים שונים, ראוי לבחון אם אפשרות זו מגשימה את תכליות כלי התובענה או דווקא שומטת את הקרקע מתחתיה.[12] 

החשש המרכזי הוא כי אי-הסדרת הסוגייה עלולה לעודד התנהלות אסטרטגית של בעלי הדין, כזו העלולה לפגום במערך התמריצים היעיל שכלי התובענה הייצוגית מאפשר. למשל, תובעים עלולים לצרף נתבעים באופן מניפולטיבי לשם חיסכון באגרות, יצירת לחץ מאוחד לפשרה על נתבעים שונים, או ניסיון להשיג יתרון דיוני באמצעות פיצול הליכים והשגת הכרעות סותרות. יתרה מכך, התנהלות כזו עלולה להוביל לכינון תמריצים שליליים שיש בהם כדי לפגוע בתכליות המקוריות של מוסד התובענה הייצוגית.[13]

כפי שעולה מהסקירה לעיל, התחקות אחר שאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר נוכח העובדה שהשיקולים השונים אליהם נדרשים השופטים לצד היעילות הדיונית לעיתים ימשכו לכיוונים מנוגדים. לצד האמור, הונחו בפסיקה מספר פתרונות שעשויים להיות שימושיים גם בנוגע להחלטה בענייננו, היות והינם מתמקדים בשלביו הראשונים של ההליך. הפתרונות שיוצגו דומים למנגנון ה- Multidistrict Litigation האמריקאי.[14] פתרון אחד שייסודו גובש בעניין פסיפיק,^[15] מאפשר בירור מאוחד בשאלות המשותפות לתובענות מקבילות, בין אם מדובר בשאלות של עובדה או משפט; כאשר ההכרעה בהן תחייב את יתר הנתבעים בהליכים כולם.[16] חלופה נוספת שהוצעה על ידי השופט כבוב בעניין סופיר,^[17] הינה פיצול הדיון לשני שלבים.

סיכומו של דבר, על אף ההצעות השונות שנידונו בפסיקה, אין חולק כי קיים צורך בהתווייתן של אמות מידה ברורות באשר לאופן בירורן הראוי של תובענות מרובות משיבים. צורך אשר מורגש ביתר שאת בשנים האחרונות, עת תובענות מרובות משיבים הפכו לנפוצות יותר. נוכח האמור בהחלטה בענייננו ובהחלטות נוספות בעניינים דומים, ניכר כי הדיון באשר להיעדר רציונאליים מנחים עודנו מתקיים ואף מותיר על כנו את חשש השופטים מפני עיוות תמריצי המתדיינים, שעלול להוביל לפגיעה בהרתעה, ביעילות המצרפית ובתכליותיו המקוריות של כלי התובענה. לדידי, מסוגל ויכול בית המשפט העליון להכתיב מנגנון סדור שיקל על המורכבות הקיימת. אכן, כפי שציין כב' השופט כבוב בעניין סודמי: ״יכול כי הגיעה העת לעשות כן.״[18]

[1] ת״צ (חיפה) 54883-06-24 חריש נ' מחלבות יטבתה ע״ש אורי חורזו ז״ל בע״מ (נבו, 23.9.24) (להלן: עניין מחלבות יטבתה).

[2] ת״צ (חיפה) 54883-06-24 חריש נ' זנלכל בע״מ (נבו 25.6.2024).

^[3] עע״מ 852/23 סודמי נ' המועדת הדתית אשקלון (נבו 5.2.2024) (להלן: עניין סודמי).

[4] עניין מחלבות יטבתה, לעיל ה"ש 1, בפס' 3 לפסק דינו של השופט כבוב.

[5] שם, בפס' 5 לפסק דינו של השופט כבוב.

[6] שם, בפס' 6 לפסק דינו של השופט כבוב. 

[7] חוק תובענות ייצוגיות, תשס״ו-2006 (להלן: החוק).

[8] עניין מחלבות יטבתה, לעיל ה״ש 1, בפס' 9-8 לפסק דינו של השופט כבוב.

[9] עניין סודמי, לעיל ה״ש 2, בפס' 6 לפסק דינו של השופט כבוב.

[10] תקנות סדר הדין האזרחי, תשע״ט-2018.

[11] תקנות תובענות ייצוגיות, תש״ע-2010.

 [12]עניין סודמי, לעיל ה״ש 2, בפס' 26 לפסק דינו של השופט כבוב.

[13] להרחבה באשר לבעייתיות בהכרעות סותרות ראו נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 363-343 (1991). לדיון באשר להתנהגות אסטרטגית של בעלי דין, ראו אלון קלמנט "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית" משפטים מא 5, 68-66 (2011).

[14] 28 U.S.C. § 1407(a). מדובר במנגנון המאפשר למותב יחיד לרכז ולנהל את ההליכים המקדמיים של תיקים אזרחיים שונים המעוררים שאלות עובדתיות משותפות ופרושים על פני מדינות שונות. להרחבה ראו Eldon E. Fallon, Jeremy T. Grabill & Robert Pitard Wynne, Bellwether Trials in Multidistrict Litigation, 82 Tul. L. Rev. 2323, 2326 (2008). 

[15] בש״מ 6141/12 פסיפיק מערכות מחשב נ' עיריית הרצליה (נבו 25.11.2012).

[16] ראו: אסף חמדני ואלון קלמנט "הגנה ייצוגית וגבייה לא חוקית" משפטים לח 445, 484-482 (2009). מדובר על מתווה המושתת על דוקטרינת השתק העילה או השתק פלוגתא. הצדדים נתנו את הסכמתם לבירור המשותף, אשר קיבל תוקף של החלטה שיפוטית מפי בית המשפט. על כן, הם מנועים להעלות בשלב מאוחר יותר כל טענה נגד הקביעה שתגובש במסגרת ההליך המוסכם.

[17] ת״צ (תל אביב-יפו) 38676-07-21 סופיר נ' תיגבור-מאגר כח אדם מקצועי זמני בע״מ (נבו 6.3.2022).

[18] עניין סודמי, לעיל ה״ש 3, בפס' 26 לפסק דינו של השופט כבוב.