המעקב עוסק בהחלטת בית המשפט העליון לבטל את הסדר ההסתלקות בהליך שאושר על ידי בית המשפט המחוזי, ודן באפשרות לסיים הליך תובענה ייצוגית באמצעות הסדר הסתלקות
ע"א 3283/21 עיריית תל אביב-יפו נ' תנועת אומ"ץ - אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי ומשפטי (נבו 03.04.2022):
ביהמ"ש העליון, מפי כבוד השופט נ' סולברג, ובהסכמת השופטים ד' מינץ וי' וילנר, דן בערעור שהוגש מטעם עיריית תל-אביב יפו, רשות מקרקעי ישראל ורשות הפיתוח כנגד החלטת ביהמ"ש המחוזי לאשר הסתלקות מתוגמלת מבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה על ידי תושבי גבעת עמל (להלן: "המקום"). הבקשה הוגשה בגין שורת טענות בנוגע לתנאי המגורים של התושבים במקום וזכויותיהם, ובכלל זה חובת המדינה לספק להם דיור חלופי ושווה ערך למגורים במקום.[1] בקשת ההסתלקות אושרה על ידי בית המשפט המחוזי הן משום שבמועד ההכרעה בה התושבים שנותרו במקום עזבו אותו בתמורה לפיצויים והן לאור התקדמותה של הצעת חוק בעניינם של התושבים.[2] עם זאת, נקבע כי המקרה מהווה אחד מהמקרים החריגים בהם יש לפסוק גמול ושכר טרחה למבקשים ובאי כוחם במסגרת אישור בקשת ההסתלקות.[3] זאת, בשל עיסוקו בעוול חברתי אשר עצם העלאתו לשיח הציבורי הביאה תועלת לחברי הקבוצה, בשונה מבקשות הסתלקות בתובענות ייצוגיות בנושאים אחרים – כגון תובענות צרכניות-כלכליות, שבהן לא מוצדק לפסוק גמול ושכר טרחה במסגרת ההסתלקות.[4]
ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור וביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכן את רכיבי שכר-הטרחה והגמול שנפסקו בגדרו.[5] ביהמ"ש העליון הדגיש כי הסתלקות מתוגמלת תאושר אך במקרים חריגים בהתאם לסעיף 16(א) לחוק תובענות ייצוגיות,[6] ובהתאם לקווים המנחים שנקבעו בעניין מרקיט,[7] וקבע כי אלו לא התקיימו בעניין אומ"ץ.[8] זאת, כיוון שהתובענה נעדרה עילת תביעה לכאורה נוכח השונות המשפטית בין חברי הקבוצה, וניהול הליכים אשר הוכרעו באופן פרטני ביחס לכל חבר קבוצה, הפוגעים בדרישת ההומוגניות בסעיף 8 לחוק;[9] וכיוון שעילת בקשת האישור אינה בין העילות המנויות בתוספת השנייה לחוק, שכן לא הוכח כדבעי כי העירייה והרשויות הן "עוסק" בהתאם לפרט 1 לתוספת השנייה לחוק.[10] עוד נקבע, כי הבקשה לא הצמיחה תועלת ממשית לחברי הקבוצה. לגישת ביהמ"ש העליון, גם בהנחה ששיח ציבורי מעמיק והעלאת הסוגייה לסדר היום יכולים להיחשב כתועלת קונקרטית, הרי שלא בוסס שאלה התקיימו בענייננו. יתר על כן, נקבע כי אף בקבלת גישת ביהמ"ש המחוזי בנוגע לתועלת שהניב ההליך, היה פער ממשי עד כדי הבדל קטגורי, בין הסעד שנטען בבקשת האישור לבין תועלת זו. עוד נקבע כי פער מהותי שכזה מהווה שיקול להימנע מפסיקת גמול ושכר טרחה.[11] עוד נקבע, כי על ביהמ"ש להתחשב בשיקולי הרוחב ובסכנות הגלומות בהסתלקות המתוגמלת למוסד התובענה הייצוגיות ולציבור בכללותו. בתוך כך נקבע כי חרף חשיבותו של הסיפור ההיסטורי אין בכוחו להפחית מחובתו של תובע לבסס עילת תביעה קונקרטית המקימה זכאות לסעד ספציפי, וכי עידוד הגשת תביעות בלתי מבוססות וכלליות, עלולות להביא לשימוש לא הולם בהליך השיפוטי ובכלי התובענה הייצוגית בפרט. משכך, הוכרע שאין לאשר הסתלקות מתוגמלת.[12]
במסגרת רשימה זו, אציג את מנגנון ההסתלקות המתוגמלת בספרות ובפסיקה בטרם התיקון לחוק ולאחריו; את הקווים המנחים באישור ההסתלקות המתוגמלת; ולבסוף, אקיים דיון בהבדלים בין גישת ביהמ"ש העליון וביהמ"ש המחוזי ביחס לדרישת התועלת ולשיקולי המדיניות כפי שנקבע בעניין אומ"ץ.
סעיף 16(א) לחוק הותיר בידי התובע הייצוגי או בא כוחו, את האפשרות להסתלק מההליך הייצוגי בטרם אישור התובענה הייצוגית או לאחריה, בכפוף לאישור ביהמ"ש. יצוין כי ההסתלקות מביאה למחיקת בקשת האישור ואינה מקימה מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה, ואף לא מזכה את המסתלק בטובת הנאה.[13] עם זאת, המחוקק הקנה לביהמ"ש שיקול דעת ביחס לפסיקת גמול ושכר טרחה למבקש ולבא כוחו שהסתלקו מבקשת האישור. במסגרת תיקון 10 לחוק,[14] הוגדר שיקול הדעת של ביהמ"ש ביחס לאישור ההסתלקות המתוגמלת, ונוספו לסעיף 16(א) שני תנאים מצטברים שעל ביהמ"ש לבחון בבואו להכריע באישור ההסתלקות. לפי התנאי הראשון שנקבע בתיקון, על בקשת האישור להראות עילת תביעה לכאורה; לפי התנאי השני שנקבע, על ההליך להביא תועלת לחברי הקבוצה.
הסתלקות מבקשת האישור יכולה להיעשות ממגוון סיבות: ראשית, הסתלקות בשל הליך סרק – קיים קושי להגדיר מהי תביעת סרק. עם זאת, ניתן להסתפק בתנאי הסף הקבוע בסעיף 8(א) לחוק בדבר קיומה של שאלה עובדתית ומשפטית משותפת. בהתאם, תביעות חסרות בסיס עובדתי או משפטי ראוי, צריכות להיחשב כתביעות סרק.[15] בהסתלקות מההליך בשל תביעות אלו , התובע תולה תקוותו בכך שהנתבע יסכים להעניק לו טובות הנאה כנגד ויתור על התביעה, על מנת לחסוך לעצמו את הסיכונים והעלויות הכרוכים בניהול התביעות חרף טיבן.[16] הרציונל לאפשר הסתלקות בהליך מקוצר בהליכים אלו, נובע מהצורך להקל על נתבע שהוגשה נגדו תביעת סרק ולא להכביד עליו בפרוצדורה השמורה להסדר פשרה, לאור חוסר תוחלתה של התביעה;[17] שנית, הסתלקות כאשר הנתבע קיים את שנדרש בתובענה – המדובר בבקשה לאישור הסתלקות בתובענה שאיננה תביעת סרק, אולם הצורך בניהולה התייתר משום שהנתבע שינה את התנהגותו או פיצה את חברי הקבוצה עקב הגשת בקשת האישור או לאחר אישור התובענה כייצוגית;[18] שלישית, הסתלקות כדי למנוע את הצלחת ההליך – מצב זה מתרחש כאשר הנתבע מעוניין לסלק את הבקשה או התובענה דווקא נוכח סיכויי הצלחתה הגבוהים. במקרים אלו הנתבע מעדיף לסלק את התובענה, גם תמורת הענקת טובת הנאה לתובע המייצג ולבא כוחו, כדי להימנע מהמשך ההליך אשר עשוי להסתיים, בסבירות גבוהה, בפשרה יקרה מנקודת המבט של הנתבע; קרי, בפיצוי עבור חברי הקבוצה.[19] במקרה זה, מוחרפת בעיית הנציג לאור סיכויי הצלחתה הגבוהים של הבקשה. שכן, אם הנציגים מסכימים לבקשת ההסתלקות, הם אינם מייצגים נאמנה את חברי הקבוצה.
בטרם חקיקת תיקון 10 לחוק, הוצגו בפסיקה גישות שונות ביחס לאישור הסתלקות מתוגמלת מבקשת האישור, בפרט ביחס לדרישת כי ההליך יהיה בעל תועלת לחברי הקבוצה. מחד גיסא, הוצגה בפסיקה גישה מחמירה שראשיתה בעניין פסטה נונה,[20] לפיה אין לאשר הסתלקות מתוגמלת ככלל, ובפרט בתביעות שעניינן הפרת הוראות חוק העוסקות בסימון מוצרי מזון. זאת, כדי לצנן את תמריצי התובע הייצוגי ובא כוחו להסתלק מההליך ולהפחית את העומס השיפוטי שנוצר בעקבות הסדרים אלו.[21] מאידך גיסא, היו פסקי דין שתמכו בגישה מקלה, לפיה, תיקון הפרה של הדין במסגרת הסדר הסתלקות עשוי להצדיק כשלעצמו פסיקת גמול ושכר טרחה למרות זניחת הסעדים שנתבקשו בבקשת האישור והקושי בהוכחת הנזק שנגרם לחברי הקבוצה.[22]
לאחר תיקון 10 ועקב חוסר האחידות בפסיקה,[23] קבע ביהמ"ש העליון בעניין מרקיט קווים מנחים להכרעה באישור הסתלקות מתוגמלת מבקשות האישור. נקבע כי ככלל אין לאשר הסתלקות מתוגמלת מבקשת האישור אלא כחריג. בתוך כך, נקבע כי על התובע המייצג ובא כוחו להצביע על עילת תביעה לכאורה נגד הגוף הנתבע. דרישה זו מכונה ״דרישת העילה״. כמו כן, נקבע, כי ההליך צריך להיות בעל תועלת ממשית וקונקרטית לחברי הקבוצה. דרישה זו מכונה ״דרישת התועלת״. פרמטר שנקבע להערכת התועלת הוא הפער שבין הסעדים שהתבקשו בבקשת האישור לבין התועלת שצמחה לקבוצה במסגרת ההסתלקות. פרמטר נוסף, הוא נחיצותו של ההליך הייצוגי לתוצאה שהושגה.[24] עוד נקבע, כי על ביהמ"ש להידרש לשיקולי מדיניות במסגרת החלטתו, בפרט, הסכנות הגלומות בהסתלקות המתוגמלת למוסד התובענה הייצוגית. בעניין מרקיט, ביהמ"ש הדגיש כי לא כל תביעה, גם אם היא מבוססת וביסודה עילה טובה, ראויה להתברר כייצוגית. כך למשל, אם עילת התביעה אינה מנויה בתוספת השנייה לחוק; אם התובע המייצג אינו נמנה עם אלה הרשאים לנהל הליך ייצוגי; אם קיימת שונות רבה בין חברי הקבוצה; ואם עצם ניהולו של ההליך צפוי לגרום נזק חמור לציבור. באופן דומה, לא כל תועלת שצמחה אגב ההסתלקות ראוי שתזכה בפסיקת גמול ושכר טרחה – ובעיקר לא במקרים שמלכתחילה לא התאימו להתברר בהליך הייצוגי.[25] עוד נקבע, כי בחינת התועלת שהושגה לחברי הקבוצה המצדיקה פסיקת גמול ושכר טרחה, תיבחן לגופה, ובשים לב לנסיבות המקרה.[26]
לאחר הצגת המציאות הנורמטיבית של הסדרי הסתלקות והשיקולים העומדים בבסיסה, ניתן לראות כי הפערים בין גישת ביהמ"ש המחוזי לבין גישת ביהמ"ש העליון בעניין אומ"ץ משקפים תפיסות שונות ביחס למוסד ההסתלקות המתוגמלת בכלל, וכי לעמדת ביהמ״ש העליון ישנן השלכות רוחב.
ביחס לדרישת התועלת: יוזכר כי ביהמ״ש העליון נמנע מהגבלת דרישת התועלת הקונקרטית אך לתביעות צרכניות-כלכליות, כפי שעשה ביהמ״ש המחוזי, והותיר שאלה זו בצריך עיון.[27] לכן, ״נותרה באוויר״ השאלה האם בעת שקילת בקשה להסתלקות מתוגמלת, יש לתת מקום, כפי שנטען גם בספרות מסוימת, לכך שהתועלת אשר צומחת לקבוצה במקרה בו הוגשה תובענה ייצוגית לאכיפת זכויות אזרח ובמיוחד כזו המייצגת קבוצות מוחלשות אינה מוגבלת אך לשדה המשפטי, אלא חודרת גם לשדה הפוליטי-החברתי, וזאת בין אם התובענה זכתה ובין אם לאו.[28] בכך גם נמנע ביהמ״ש מחיזוק אפשרי לתחום התובענות הייצוגיות בעילות חברתיות, שממילא אינו מפותח דיו נוכח הרתיעה של עו"ד משימוש בכלי התובענה הייצוגית לאור הקשיים הרבים הכרוכים בניהול הליכים מכוח עילות אלו.[29]
ביחס לשיקולי הרוחב: ביהמ"ש העליון סירב לקבל את עמדת ביהמ"ש המחוזי כי הגשת תביעות בשם אוכלוסייה מוחלשת – חרף היותן כלליות ובלתי מבוססות – צריכה לזכות בגמול ושכר טרחה את התובע המייצג ובא כוחו. נראה כי סירובו של ביהמ"ש העליון נבע מהחשש להחזרת המצב שקדם טרם התיקון לחוק ומרצונו להגן על הלכת מרקיט. זאת, מתוך הנחה כי פסיקת גמול ושכר טרחה במצבים כדוגמת פסק הדין בענייננו תעודד הגשת תביעות סרק, ותצור עומס שיפוטי על ביהמ"ש, באופן שלא יממש את מטרות החוק כדוגמת קידום אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו וכן מתן סעד לחברי הקבוצה.[30] לעניין הרתעה ואכיפת דין, נראה כי ביהמ״ש ראה לנגד עיניו מצב בו מוגשות תביעות לא מבוססות שאין בכוחן לצלוח באופן אמתי את התנאים שנקבעו בסעיף 8 לחוק, וכי תביעות אלו עשויות לדלל את תמריצי הנתבעים לנקוט אמצעי זהירות מספיקים כדי להימנע מתביעה ולפעול כדין; להעמיס על הנתבע עלויות; ולגרום לצינון התנהגות חיובית של ״נתבעים פוטנציאלים״ מנקודת מבטה של החברה. זאת, בהנחה שנתבעים יעדיפו לשלם את "ערך ההטרדה", בדמות שכר טרחה לב״כ הקבוצה ותגמול לתובע המייצג במסגרת בקשות הסתלקות, בתמורה לסילוקה של התובענה, כדי להימנע מניהול הליך מלא. לעניין מתן הסעד לחברי הקבוצה, היות שביהמ״ש ראה לנגד עיניו תביעות סרק, נראה שהוא חשש לתגמל את נציגי הקבוצה על בקשות חסרות סיכוי אשר לא תורמות לזכויות של חברי הקבוצה המיוצגת.[31] אולם, לאור העובדה שתובענות ייצוגיות כרוכות בקשיים רבים, ועל כן ממילא יש רתיעה רבה מהגשתן כמפורט לעיל, ייתכן שההסתברות שתחזיות אלו יתגשמו באופן מלא אינה גבוהה.
לסיכום, נראה כי ההחלטה בעניין אומ"ץ בעליון ממשיכה את המגמה שנקבעה בעניין מרקיט ביחס לפסיקת גמול ושכר טרחה לתובע המייצג ולבא כוחו בהסתלקות מבקשת האישור. בפסק הדין, ביהמ"ש העליון עמד על שיקולי המדיניות העומדים בבסיס ההליך הייצוגי להגשת תביעות ראויות ובתוך כך סירב להרחבת הפתח הפרשני בדרישת התועלת כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי. זאת, נוכח החשש לשימוש לרעה בהליך הייצוגי ובכדי למנוע הגשתן של תביעות סרק.
[1] ע"א 3283/21 עיריית תל אביב-יפו נ' תנועת אומ"ץ - אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי ומשפטי (נבו 03.04.2022) (להלן: עניין אומ"ץ בעליון). [2] ת"צ (מחוזי ת"א) 29851-04-16 תנועת אומ"ץ אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי ומשפטי נ' רשות מקרקעי ישראל, פס' 50 (נבו 04.04.2021). (להלן: עניין אומ"ץ במחוזי). [3] שם, בפס' 51. [4] שם. [5] עניין אומ"ץ בעליון, לעיל ה"ש 1, בפס' 11. [6] סעיף 16(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס״ו-2006 (להלן: החוק). [7] ע"א 8114/14 מרקיט מוצרי ייעול בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פס' 31-21 (נבו 05.08.2018) (להלן: עניין מרקיט). דיון בארבעה ערעורים שעניינם פסיקת גמול ושכר טרחה למסתלקים מבקשת אישור לתובענה ייצוגית. ביהמ"ש העליון דן בסוגיית תוקפם של הסדרי הסתלקות מתוגמלת. נקבע, כי במקרים מתאימים, וכחריג לכלל, ניתן לפסוק גמול ושכר טרחה במסגרת הסתלקות התובע ובא כוחו מההליך הייצוגי, תוך שנקבעו קווים מנחים להכרעה בבקשה לאישור הסתלקות מתוגמלת. [8] עניין אומ"ץ בעליון, לעיל ה"ש 1, בפס' 13, 17. [9] סעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות. [10] עניין אומ"ץ בעליון, לעיל ה"ש 1, בפס' 14, 18. [11] שם, בפס' 15, 19. [12] שם, בפס' 16, 22-20. [13] אלון קלמנט, פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית משפטים מא, 5 62, 64 (2011) (להלן: קלמנט "פשרה והסתלקות"). [14] חוק תובענות ייצוגיות (תיקון מס' 10), התשע"ו-2016 (להלן: תיקון 10, או התיקון לחוק). [15] על הקושי בהגדרת תביעת סרק ראו: קלמנט פשרה והסתלקות, לעיל ה"ש 14, בעמ' 13-12. [16] שם, בעמ' 14. [17] שם, בעמ' 67. [18] שם, בעמ' 69-68. [19] שם, בעמ' 69; להרחבה מדוע הנתבע יעדיף הסתלקות שאינה מקימה מעשה בית דין לחברי הקבוצה ומאפשרת הגשתן של תביעות עתידיות על פני פשרה, ראו שם, בעמ' 71-69. [20] ת"צ (מחוזי ת"א) 1469-02-13 לוי נ' פסטה נונה בע"מ (נבו 26.11.2014) (להלן: עניין פסטה נונה) חמש בקשות הסתלקות מבקשות לאישור תובענה ייצוגית שעניינן בהפרת הוראות דין העוסקות בסימון מוצרי מזון. ביהמ"ש אישר את ההסתלקויות מן התובענות אך דחה את הגמול, בכוונה לצנן את התמריץ של עורך הדין המייצג והתובע הייצוגי לערוך הסדרי הסלקות מתוגמלת [21] שם, בפס' 6,28,30. [22] ביטוי לעמדה זו ניתן למצוא בעניין ת"צ (מחוזי חי') 27043-06-14 חזן נ' יעד חברה לדלק בע"מ (נבו 09.12.2014) בקשה לאישור הסתלקות מתוגמלת מבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה בגין אי סימון מחירי קופסאות סיגריות. ביהמ"ש אישר את ההסתלקות המתוגמלת בהתבסס על כך שהנתבע תיקן את ההפרה וכן כי קשיי ההוכחה של התביעה, במיוחד יסוד הנזק, אינו מצדיק את המשך ניהול ההליך; ת"צ (מחוזי י-ם) 19549-02-14 אבו שרך נ' דנשר (1963) בע"מ (נבו 23.12.2014) ארבע בקשות להסתלקות מתובענה ייצוגית שהוגשה בגין אי סימון בשפה הערבית אזהרה מסכנת חנק לילדים מתחת לגיל חמש במוצרי המזון של המשיבות, וזאת בניגוד לתקנות בריאות הציבור. ביהמ"ש אישר את בקשות ההסתלקות על אף שלא בוסס שנגרם נזק בר פיצוי לחברי הקבוצה, בהסתפק בכך שהנתבעות תיקנו את הפרותיהן בעקבות הגשת הבקשה [23] מלבד הפרשנות השונה ביחס לדרישת התועלת, גם לאחר התיקון לחוק נטו ביהמ"ש לאשר הסתלקויות מתוגמלות מבקשת האישור למרות שאלו לא הראו עילת תביעה לכאורה כנדרש בחוק. ראו: אלון קלמנט ורות רונן "בחינת עילת התביעה וסיכוייה בשלב אישור התובענה הייצוגית" עיוני משפט מב 5, 62 בה"ש 41 (2019). [24] עניין מרקיט, לעיל ה"ש 7, בפס' 26. [25] שם, בפס' 27. [26] שם, בפס' 28. [27]עניין אומ״ץ בעליון, לעיל ה״ש 1, בפס׳ 19. [28] ברק אתירם "תובנות מבראון: ההיסטוריה החברתית של התובענה הייצוגית" משפט וממשל כ 47, 87-86 (2019). [29] אסף פינק "תובענות ייצוגיות ככלי לשינוי חברתי" מעשי משפט ו 157, 167-163 (2014). [30] סעיף 1 לחוק תובענות ייצוגיות. [31] קלמנט פשרה והסתלקות, לעיל ה"ש 13, בעמ' 89-88.