המעקב עוסק בהחלטת בית המשפט לאחד מספר בקשות לאישור ניהול תובענה כייצוגית ודן במנגנונים השונים לאיחוד וצירוף תביעות ללא צדדים משותפים
במסגרת עניין בן יתח נידונו בפני השופטת נחליאלי במאוחד ארבע בקשות לאישור ניהול תובענה כייצוגית כנגד ארבע חברות ביטוח. בבקשות נטען כי אלה לא שילמו את הסכום הנדרש לפי סעיף 28(א) לחוק חוזה ביטוח במסגרת תשלום דמי הביטוח למבוטחיהן.[2] בהחלטה זו ביהמ״ש השתמש בסמכותו מכוח תקנה 40(א) לתקסד"א,[3] כדי לאחד תובענות אלה יחד עם הליך מקביל באותו בימ״ש כנגד חברות ביטוח אחרות – עניין עופר בר,[4] שנדון בפני השופט כבוב. זאת, בשל הדמיון בין השאלות שהתעוררו בשני ההליכים.
עניין בן יתח ועניין עופר בר עסקו במחלוקת בין הצדדים בנוגע למועד שבו יש לשלם ריבית על דמי הביטוח, לפי סעיף 28(א) לחוק חוזה ביטוח: האם ביום הגשת תביעת הביטוח כעמדת המבקשים או ביום הגשת המסמך האחרון בתביעה כעמדת המשיבות. בשני ההליכים, ביהמ״ש קיבל את העמדה לפיה הפרשנות הראויה היא שמרוץ הריבית מתחיל ביום הגשת התביעה, והגדיר את הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה בהתאם לפרשנות זו. על ההכרעה בעניין עופר בר הוגשה בר״ע לביהמ״ש העליון ובצידה בקשה לעיכוב ביצוע מינוי מומחה לעניין כימות הנזק וגודל הקבוצה, בהינתן הפרשנות שניתנה לסעיף 28(א). ביהמ״ש העליון, מפי השופטת ברק-ארז, קיבל את בקשת העיכוב. בעקבות כך, הגישו הנתבעות בעניין בן יתח בקשה לעיכוב ההליך עד להכרעה בערעור בעניין עופר בר. תחילה דחה ביהמ״ש את בקשת העיכוב בטענה כי השאלה המשפטית נושא הערעור בעניין עופר בר אינה מייתרת את שלב גילוי המסמכים והוכחות בו נמצא עניין בן יתח, ולכן אין לעכב את הדיון. עם התמשכות ההליך והבשלת הדיון רק לשאלת גודל הקבוצה וכימות הנזק, קבע ביהמ״ש שלא ניתן להמשיך בהליך ללא הכרעה בשאלה המשפטית בעניין עופר בר. לכן, החליט ביהמ״ש לעשות שימוש בסמכותו ולאחד את הדיון בשתי התובענות דנן.[5]
בפסיקה זו, בה איחד ביהמ״ש שתי תביעות שונות ללא צדדים משותפים, נדרש לאזן בין שני אינטרסים מנוגדים. הראשון, הוא הרצון להגיע להכרעה מהירה או לפחות תוך זמן סביר ולתת סעד הולם לחברי הקבוצה. שכן, היבט חשוב של הולמות הסעד הוא מועד מתן הסעד.[6] השני, האינטרס הציבורי במניעת הכרעות סותרות, יעילות דיונית והימנעות מבזבוז המשאבים הכרוכים בהמשך ניהול ההליך.
בסקירה להלן אעסוק באיחוד וצירוף תביעות ללא צדדים משותפים. אציג את המנגנונים השונים הקיימים בדין האזרחי ובחוק תובענות ייצוגיות, ואת היחס בין שני סוגי המנגנונים.[7] אמשיך ואבחן כיצד עושים שימוש בתי המשפט במנגנון האיחוד מכוח סעיף 7 לחוק תובענות ייצוגיות ומה הם השיקולים המנחים בפסיקה. לבסוף, אחזור לעניין בן יתח ואבחן כיצד יישם ביהמ״ש שיקולים אלה בפסיקתו.
השופטת נחליאלי השתמשה בסמכותה מכוח תקנה 40 לתקסד״א. תקנה זו, שהחליפה את תקנה 7 ותקנה 520 בתקסד"א הישנות,[8] עוסקת באיחוד תובענות בשני מצבים. האחד הוא איחוד דיון בתובענות שביהמ״ש סבור שיעיל יותר שיידונו במאוחד. השני הוא איחוד הדיון בתובענות העוסקות באותו הנושא שהוגשו לבתי משפט שונים של אותה הדרגה, במחוזות שיפוט שונים.[9] כשמדובר בהליכים שבהם בעל דין משותף אחד לפחות, אשר עוסקים בסוגיות עובדתיות או משפטיות קרובות, השיקול המערכתי הוא העיקרי, שמבקש למנוע מצב בו הליכים מתנהלים במקביל בפני בימ״ש שונים באותה דרגה באופן לא יעיל, תוך בזבוז משאבים שיפוטיים.[10]
כאשר מדובר בתביעות ללא צד משותף, כבענייננו, ריבוי השאלות הפרטניות לכל צד וייצוגם הנפרד, עלול להקשות על האיחוד, שכן השונות בין ההליכים מגדילה את העלויות ומקטינה את התועלת שבהשגת מטרות האיחוד.[11] לכן, בדרך כלל, לא יהיה מקום לאחד תביעות מסוג זה. אולם, לעיתים יש שאלות משותפות מהותיות שחוזרות בתביעות רבות ולכן יש תועלת בתיאום בין פתרון התביעות – הן על מנת לחסוך בעלויות חוזרות הנוגעות לשאלות המשותפות, והן כדי להגביר את האחידות והשוויון בתוצאות בין ההליכים.[12] להבדיל מהמנגנונים הקיימים בדין הישראלי,[13] אלו הקיימים בדין הזר הנוגעים לאיחוד תביעות ללא צד משותף, מתייחסים גם לאופן האיחוד וגם לאופן הדיון וניהול התובענות לאחר איחודם.[14] אולם, הדין הישראלי יכול ליזום מנגנונים דומים לאור תקנה 3(א) לתקסד״א לפיה ביהמ״ש צריך לנהל את ההליך כדי לקדם את המטרות העומדות ביסוד התקנות.[15] דרך אפשרית שמציע פרופ׳ קלמנט במאמרו לניהול ותיאום של תביעות היא לבחור תביעה אחת שתשמש כמקרה בוחן, כאשר ההכרעה שתקבע בעניינה תחייב את יתר התביעות ותהווה מדגם שעל בסיסו ייקבע הסעד. פתרון אחר הינו שאותה ההכרעה לא תחייב הליכים מקבילים, אך תשמש כבסיס לגיבוש פשרות שהדיון בהן ינוהל בנפרד בכל תביעה.[16]
במסגרת התובענה הייצוגית, ישנו אפיק פעולה נוסף לאיחוד מעבר לאלו שצוינו לעיל. סעיף 7 לחוק תובענות ייצוגיות מאפשר לביהמ״ש להעביר דיון בבקשה לאישור או תובענה ייצוגית קודמת לבית משפט אחר שלפניו תלויה ועומדת בקשה או תובענה.[17] חרף סעיף זה, ההחלטה בעניין בן יתח, שהינה תובענה ייצוגית, ניתנה מתוקף תקנה 40 לתקסד״א. לפיכך, עולה השאלה מה היחס בין שני המנגנונים. בעניין דיפלומט,[18] דן השופט גרוניס בסוגיה זו וקבע שעל אף שהמנגנון הקבוע בס׳ 7 לחוק תובענות ייצוגיות לא מהווה הסדר שלילי ביחס למנגנון האיחוד בתקסד"א, מדובר בחלק מההסדר הכולל שקבע המחוקק בחוק תובענות ייצוגיות, ועל כן יש להעדיפו על פני מנגנון אחר.[19] אולם, ס׳ 7 לחוק תובענות ייצוגיות מתייחס להעברה של תובענה ייצוגית מאוחרת לדיון עם תובענה מוקדמת, מה שעשוי ליצור קושי כשמדובר ביותר משתי תובענות שכן כולן יואחדו לדיון עם התובענה הראשונה, ללא יכולת להתחשבות בשיקולי עומס מערכתיים על בתי המשפט. המנגנון הקבוע בתקסד״א לעומת זאת, מאפשר לביהמ״ש להתחשב בשיקולים אלו ולבחור את ביהמ״ש בו תידונה התובענה המאוחדת.[20] בעוד הפסיקה בנוגע לאיחוד תובענות ייצוגיות מכוח תקנה 40 לתקסד"א מצומצמת ואינה מרחיבה בנוגע לשיקולים השונים שלוקח ביהמ״ש בחשבון כאשר הוא מאחר תביעות , אציג ואנתח להלן את השיקולים שעולים בפסיקה מכוח סעיף 7.
כעולה מדברי ההסבר לחוק תובענות ייצוגיות,[21] מטרת סעיף 7 היא למנוע דיונים כפולים ופסיקות סותרות בתובענות המעלות את אותן עילות תביעה. בנוסף, מקריאת החוק נראה שמטרת היעילות עולה כמטרה מרכזית ומקבלת ביטוי גם בסעיפיו, לרבות סעיף 1(4), סעיף המטרות.[22] ניתן לראות בפסיקה שגם ביהמ״ש נותן בכורה לשיקול היעילות למול שיקולים אחרים כאשר דן באיחוד תובענות ייצוגיות ללא צדדים משותפים. בעניין חזאן,[23]ביהמ״ש המחוזי החליט לעכב את ההליך המאוחר עד להכרעה בסוגיה הרלוונטית לשני ההליכים בהליך המוקדם. בערעור לביהמ״ש העליון נקבע שמטעמי יעילות מערכתית ראוי לאחד את ההליכים בשאלה המשותפת לשניהם, למרות פגיעה אפשרית במי מבעלי הדין.[24] בעניין אלפסי,[25]קבע ביהמ״ש שלמרות שיש הבדלים בשאלות העובדתיות בין ההליכים, ניהול יעיל של תובענות ייצוגיות כנדרש מחוק תובענות ייצוגיות, מחייב איחוד הדיון בשתי הבקשות לאישור עת שהשאלות המשפטיות זהות. בעניין קריסטל, ביהמ"ש העליון ביטל את החלטת ביהמ״ש המחוזי לפצל את התובענה הייצוגית כנגד 70 נתבעות נוכח מספרן הרב של הנתבעות. וקבע כי מנקודת מבט של יעילות מערכתית ראוי ששאלות משותפות בגדרה של תובענה ייצוגית יידונו בפני הערכאה הדיונית פעם אחת בלבד. וציין כי בבחירת המתווה לדיון בהליך יש להיזהר במידת האפשר ממצב בו תינתן החלטה שעשויה להשליך על בעלי דין שאינם חלק מהדיון.[26]
איחוד הליכים ללא צדדים משותפים עשוי לתרום לקידום היעילות הדיונית, אך יחד עם זאת, ריכוז צדדים והליכים שונים בהליך אחד עלול להגדיל את העלויות הכרוכות בניהול ההליך שאינן חוזרות, קרי עלויות הנובעות מהדיון המשותף בנושאים שאינם רלוונטיים לתביעות הפרטניות של הצדדים. לדוגמא, מתן אפשרות לכל אחד מבאי כוח הצדדים לחקור חקירות נגדיות בהליך המשותף עלול להגדיל את העלויות עבור כל אחד מהמיוצגים.[27] לפיכך, בהכרעה האם לנהל הליך אגרגטיבי מכל סוג שהוא, יש לבחון עד כמה הוא מביא ליתרונות שבגודל וחוסך בעלויות חוזרות, קרי ניסוח כתב תביעה עבור כמה תובעים יחד. מנגד יש לבחון עד כמה הוא מסרבל את ההליך עבור כל אחד מהמשתתפים ומטיל עליו עלויות שאינם חוזרות.[28] בעניין המועצה הישראלית לצרכנות,[29]נקבע שיש לקחת בחשבון בעת איחוד הליכים את הזמן שחלף בין התביעה הראשונה בזמן לבין התביעה השנייה. מצבים בהם יש מרווח זמן גדול מדי, איחוד התובענות יעכב ויסרבל את הדיון בתובענה.[30] שיקול נוסף שעשוי להטות את הכף לניהול הליכים בנפרד הוא השלב הדיוני בו הם נמצאים. בעניין סבח,[31] המבקשים טענו שמכיוון שבשתי התובענות מתעוררות שאלות משותפות, איחוד הדיון יביא לייעול ההליכים ולחיסכון בזמן שיפוטי יקר. ביהמ״ש דחה את טענתם וקבע שעל אף הזיקה העניינית בין התובענות יש לדחות את איחוד הדיון בין היתר בשל השלב הדיוני בו נמצאת כל אחת מהתובענות.
לסיכום, נראה שבין האינטרס הציבורי באיחוד תובענות לבין האינטרס הפרטי של הצדדים בסיום ההליך מתקיימת מקבילית כוחות התלויה במידת הזהות של ההליכים ובשלבם הדיוני: ככל שקיימת זהות רבה יותר בין התובענות, כך יעדיף ביהמ״ש את אינטרס הציבור בפתרון יעיל וממצה של ההליכים ובמניעת הכרעות סותרות. מנגד, ככל שהזהות בין התובענות היא מצומצמת יותר באופן שיעילותו של האיחוד קטנה יותר והחשש מפני הכרעות סותרות קטן אף הוא, כך ייטה ביהמ״ש להתחשב יותר באינטרס של הצדדים לסיים את הדיון במהירות וייתן משקל רב יותר לפערים בשלב הדיוני שבו נמצאות התובענות ולמידת הסיבוך שייגרם מאיחודן.[32]
אני סבור שעניין בן יתח מתיישב עם הדיון לעיל. ראשית, ביהמ״ש זיהה את הזהות בין ההליכים: השאלות המשפטיות בשני ההליכים זהות וכל הכרעה שתיפול בעופר בר תשפיע במישרין על ההליך. שנית, שני ההליכים נמצאים באותו שלב דיוני וכל שנותר הוא לקבוע את גודל הקבוצה ולכמת את הנזק.[33] שלישית, ביהמ״ש ציין שבשני ההליכים התובעים מיוצגים על ידי אותו משרד עו״ד, מה שמקטין את העלויות שאינן חוזרות. לכן, במקבילית הכוחות שהייתה מונחת לפניו, הגיע ביהמ״ש למסקנה שעדיף לקיים את ההליך במאוחד.
[1] ת"צ (מחוזי ת"א) 4398-09-15 בן יתח נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (נבו 31.03.2022) (להלן: עניין בן יתח). [2] סעיף 28(א) לחוק חוזה ביטוח, התשמ״א-1981. [3] תקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ט-2018 (להלן: התקסד"א). [4] ת"צ (מחוזי ת"א) 13982-05-13 בר נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (נבו 28.02.2021) (להלן: עניין עופר בר). [5] תקנה 40(א) לתקנות החדשות. [6] בן יתח, לעיל ה״ש 1, פס׳ 17. [7] חוק תובענות ייצוגיות, התשס״ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות או החוק). [8] תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ״ד-1984. (להלן: "התקסד"א הישנות"). [9] יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 225 (2021). [10] אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי כרכים א-ב 437 (מהדורה 13, 2020). [11] אלון קלמנט ״התדיינות אגרגטיבית – מודל אלטרנטיבי בהליך האזרחי״ מחקרי רגולציה ה 139, 160-157 (2022). מטרות ההליך מפורטות בעמודים אלה במאמר והן מחולקות למטרות אקס פוסט ואקס אנטה. מטרות אקס פוסט: גישה לבית המשפט והליך ראוי; מתן סעד הולם; אכיפת החוק; שוויון; סופיות. מטרות אקס אנטה: הרתעה וביטוח. [12] שם, בעמ׳ 174. [13] קלמנט, לעיל ה״ש 11, בעמ׳ 149. [14] שם, בעמ׳ 146. Group Litigation Order, מאופיינת בצירוף הליכים אינדיבידואליים ואיחוד הדיון בחלקים בהם, בעוד שההתניה המרכזית היא קיומן של שאלות משותפות או קשורות של עובדה או משפט בין ההליכים השונים. למרות שהכללים אינם דורשים זאת, האיחוד יבוצע בדרך כלל כאשר יש צד אחד משותף. במנגנון זה ביהמ״ש בעל סמכויות רחבות: הוא יכול לקבוע כיצד יידונו השאלות המשותפות ואילו תביעות ישמשו כמקרה מבחן, הוא בעל סמכויות לתת הוראות פרוצדורליות ביחס לתביעות ויכול למנות עורכי דין ולקבוע את חלוקת ההוצאות. לבסוף, לבית המשפט סמכות לבחון ולדחות פשרות שהוא סבור שהן פוגעות בחברי הקבוצה חלקם או כולם. Multi-district Litigation הוא מנגנון שמקים את הסמכות להעביר הליכים לבית משפט אחד שנבחר. בזמן הזה, ההליכים המועברים מעוכבים בביהמ״ש שבו החלו, והסמכות לתת הוראות ביחס להליכי גילוי, הליכי סילוק על הסף וכל ההליכים המקדמיים הנדרשים ניתנת לביהמ״ש הנעבר. למרות שלאחר סיום ההליכים המקדמיים צריכה כל תביעה לחזור לביהמ״ש שבו הוגשה, ברוב המוחלט של המקרים התביעות מסיימות בפשרה כוללת. היתרון המנגנונים הוא האפשרות שיש לביהמ״ש גם להעביר ולאחד הליכים אינדיבידואלים וגם להתייחס לאופן הדיון בתביעות אלה. [15] ראה ה״ש 11. [16] קלמנט, לעיל ה״ש 11, בעמ׳ 175-174. [17] ראו רוזן צבי, לעיל ה״ש 9, בעמ׳ 234. [18] בש"א 8226/12 דיפלומט מפיצים (1968) בע"מ נ' פתחי בשתאוי (נבו 30.01.2013) (להלן: עניין דיפלומט) הדיון נסב סביב השאלה האם יש לראות את סעיף 7(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות כמונע את החלת תקנה 7 לתקנות סדר הדין הישנות (תקנה 40(ב) בחדשות) באשר לאיחוד הדיון בבקשות לאישור ובתובענות ייצוגיות עצמן. [19] שם, בפס׳ 7 לפסק דינו של השופט גרוניס. [20] שם, בפס׳ 8 לפסק דינו של השופט גרוניס. ס׳ 40(ב) לתקנות החדשות. [21] דברי הסבר לחוק תובענות ייצוגיות התשס״ו-2006, ה״ח 256, 261. [22], סע׳ 8(א), 8(ג), 13 לחוק תובענות ייצוגיות. [23] רע"א 346/06 חזאן נ' קלאב אין אילת אחזקות בע"מ (לא פורסם 14.5.2006). עניינה של בקשה בסכסוך סביב סוגיית דמי האחזקה השנתיים שעל בעלי זכות הנופש לשלם לקבוצת קלאב אין. בקשת הערעור הינה על שתי החלטות של הערכאה המחוזית במסגרתן עוכבה התביעה שהגישו המבקשים ונדחתה בקשתם להצטרף כצדדים שהוגשה בקשה לאשרו כתובענה ייצוגית. [24] שם, בפס׳ 6 לפסק דינו של השופט גרוניס. [25] ת"צ (מחוזי מרכז) 2313-05-08 אלפסי נ' כמיפל בע"מ (נבו 24.03.2010). בשתי הבקשות שאוחדו נטען שהמשיבות מסתירות מציבור הצרכנים את הוראות הבטיחות לצרכן המתחייבות מהימצאות החומר בבקבוקים, בניגוד להנחיית משרד הבריאות, ולא הביאו לידיעת הציבור מחקרים וחוות דעת המלמדים על הסיכון שבדליפת החומר. [26] רע"א 8959/08 קריסטל מכונות ומוצרי חשמל בע"מ נ' פרנק ואח' (נבו 05.01.2009). תביעה ייצוגית כנגד 70 חברות בטענה למעשי הטעיה ותרמית בגדר מכירות פומביות באינטרנט. בדיון בבקשת האישור עלתה השאלה האם נוכח מספרן הרב של הנתבעות יש מקום לפצל את הדיון ובאיזה אופן. ביהמ״ש ביטל את החלטת ביהמ״ש המחוזי לפצל את התובענה. [27] קלמנט, לעיל ה״ש 11, בעמ׳ 162. [28] שם. [29] רע"א 10018/17 המועצה הישראלית לצרכנות נ' קלאב אין אילת החזקות בע"מ (נבו 01.05.2019) במוקד התובענה נדון סכסוך בעניין שיעור דמי האחזקה השנתיים שהמשיבות, תאגידי קלאב אין וקלאב הוטל, גובות מבעלי זכות לנופש במלונות הקבוצה. המערערת טענה שהשאלה המשפטית הנדונה בתביעה אחרת, הראשונה בזמן, והפשרה אליה חותרים הצדדים שם, עשויה להיות בעלת השפעה מכרעת על השאלות המשפטיות ללא דיון בתביעה המאוחרת בזמן. בית המשפט קבע שלנוכח פער הזמנים בין שתי התובענות איחוד ההליכים יוביל לסרבול וסיבוך ההליך הראשון בזמן ולנוכח השנים הרבות שהוא מתנהל, לא ניתן לאפשר זאת. [30] שם, בפס׳ 7 לפסק דינה של השופטת ברון. [31] בש"א 1843/12 סבח נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (נבו 15.08.2012). בקשה לאיחוד דיון בשתי תובענות הנוגעות לניסוי קליני שנערך על ידי המשיבה בקרב חולים בניוון שרירים. נושא שתי התובענות שונה אחת מהשנייה כאשר הראשונה נוגעת להפרת הסכם על ידי המשיבה והשנייה, עניינה בנזקים שנגרמו כתוצאה מהניסוי. ראו גם: בש"א 3980/18 פסיפיקה אחזקות בע"מ נ' אנטורג ו- 60 אח' (נבו 14.06.2018). בקשה בהסכמה חלקית לפי תקנה 7 לתקנות סד״א הישנות (תקנה 40(ב) בחדשות) לצורך אישור הסדר פשרה לאיחוד הדיון בחמש תובענות כך שיידונו במאוחד במחלקה הכלכלית בפני כבוד השופטת רונן. [32] רוזן-צבי, לעיל ה״ש 9, בעמ׳ 238. [33] בהחלטה מוקדמת בעניין בן יתח, נדחתה הבקשה לאיחוד הדיון בארבע תובענות ייצוגיות עם בקשה מוקדמת מתוקף ס׳ 7 לחוק. זאת מאחר שההליכים לא היו מצויים באותו שלב. (ת"צ (מחוזי ת"א) 4398-09-15 בן-יתח נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (נבו 24.11.2016))