תובענה ייצוגית כנגד רשות בעילה לפי חוק חניה לנכים

עומר ברמן - חבר בקליניקה לתובענות ייצוגיות
30 ביולי
זמן קריאה 5 דקות

נייר העמדה ידון בשאלה כיצד ניתן להגיש תובענה ייצוגית, כנגד רשות ציבורית, בעילה לפי סעיף 4ב לחוק חניה לנכים, תשנ"ד-1993 (להלן: "חוק חניה לנכים"). במסגרת נייר העמדה, אסקור את החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ. עמית-אניסמן) במסגרתה נדחתה על הסף בקשה לאישור תובענה ייצוגית, כנגד המדינה ועיריית תל אביב-יפו (להלן: "העירייה") בעילה לפי סעיף 4ב לחוק חניה לנכים.[1] בתמצית, עילת התביעה היא בהתנהלות העירייה והמדינה אשר גובות מהמבקשים, המחזיקים בתג נכה, תשלום בגין חניה במקומות ציבוריים, בניגוד להסדר הקבוע בסעיף 4ב.[2] בהחלטתו, בית המשפט נעתר לבקשת לדחות את התובענה על הסף, וזאת כי "הפרטים בתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, המהווה כאמור 'רשימה סגורה', אינם כוללים בתוכם הפניה לחוק חניה לנכים".[3] למקרא הערת בית המשפט טרם חתימת החלטתו, מתקבלת התחושה כי דעתו לא הייתה נוחה עם התוצאה: "השאלה שהונחה לפני בית המשפט בגדרי הליך זה היא האם מקומה של בקשת האישור במתכונת בה הוגשה להתברר במסגרת הדיונית של תובענה ייצוגית. עם כל הצער שבדבר וההבנה לה רוחש בית המשפט למטרות אותם מבקשים המבקשים לקדם במסגרת פועלם – על כך יש להשיב בשלילה".[4]

בית המשפט מציין "כי יתכן וחוק חניה לנכים לא נכלל על ידי המחוקק במסגרת הפריט המתאים לכך בתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות 'מחמת שכחה'".[5] בית המשפט הביע תקוותו כי "המצב יתוקן בהקדם על ידי המחוקק"[6]. דא עקא, כפי שאמר השופט (כתוארו אז) עמית: "אין צורך להמתין ל'חמורו של משיח' עד אשר ייענה המחוקק לקריאה ויתקן את החוק".[7] בנייר עמדה זה, אציע דרך "לעקוף" את אי הכללתו של חוק חניה לנכים בתוספת השנייה.

כידוע, "המחוקק הגביל את עילות התביעה בגינן ניתן לנהל תובענה ייצוגיות רק לאלה הכלולות בתוספת השנייה או בהוראת חוק מפורשת, כך שנוצרה רשימה סגורה של עילות תביעה בגינן ניתן לנהל תובענה ייצוגית".[8] עילה לפי חוק חניה לנכים איננה נכללה בגדר התוספת השנייה לחוק. לפיכך, משכך, ניתן יהיה להגיש תובענה ייצוגית כנגד רשות, רק כאשר היא תיחשב ל"עוסק", ובהתאם להלכה הפסוקה, המדובר במצב ששבו היא מבצעת פעולות עסקיות-פרטיות.[9] נוכח הלכה זו, במקרים שונים, כאשר המדינה לא סווגה כ'עוסק', התובענה כנגדה בעילה לפי חוק חניה לנכים – נדחתה על הסף.[10] בנייר עמדה זה, אציע דרך פרשנית להתגבר על היעדרו של חוק חניה לנכים מהתוספת השנייה. בכך יתאפשר, מהותית, להגיש תובענה, אשר מהותית, עילתה זהה לעילת תביעה לפי חוק הנכים.

פרט 9(1) לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות מפנה ל"פרקים ד', ה' או ה'1 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות". בפרק ה'1 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998 (להלן: "חוק השוויון"). בפסיקה נקבע, כי בהתאם לפרט 9(1) הנ"ל, "ניתן לנהל תביעת פיצויים [...] לרבות במקרה של הפרת חובת ההנגשה".[11] פרק ה'1 קובע הוראות רבות אשר חלות גם על הרשויות ואף ביתר שאת. סעיף 19ו(א)(1) לחוק השוויון קובע כי "מי שעיסוקו במתן שירות ציבורי, בהפעלת מקום ציבורי [...] לא יפלה אדם מחמת מוגבלותו [...] [ו]לא יסרב [...] לאפשר לו שימוש בשירות ציבורי או הנאה משירות ציבורי [...]". נדמה אפוא, כי עניין לנו בשאלה פרשנית, האם ניתן יהיה להגיש תובענה ייצוגית כנגד רשות בגין בהתאם לסעיף זה. לצורך כך נדרש לפרק את הרכיבים: "מי שעיסוקו"; "הפעלת מקום ציבורי"; "שימוש בשירות ציבורי ו/או הנאה משירות ציבורי". כידוע, "מלאכת פרשנות החוק נשענת בראש ובראשונה על לשונו".[12] באשר לרכיב "מי שעיסוקו, דעתי שחוק השוויון הגדיר הגדרה רחבה את המונח "מי שעיסוקו: "לרבות בעלים, מחזיק או מנהל של עסק וכן האחראי בפועל על מתן השירות הציבורי". אם כן, עירייה בהחלט עשויה להיכנס לגדר תיבה זו, הן נוכח היותה "האחראית בפועל" והן נוכח השימוש במונח "לרבות" אשר בא להרחיב את יריעת המונח "מי שעיסוקו"[13]. הוא הדין גם ביחס למונח "הפעלת מקום ציבורי". סעיף 19ה(1) לחוק השוויון קבע כי מקום ציבורי הינו "מקום, לרבות מקום מהמקומות המנויים בתוספת הראשונה", ופרט 16 לתוספת אף מציין במפורש "חניון". על כל פנים, התוספת הראשונה כוללת רשימת מקומות כה ארוכה, עד כי ניתן לסבור שאין "מקום" כלשהו אשר לא נופל לגדרה. נותר לי להידרש לרכיב האחרון והוא "הנאה/שימוש משירות ציבורי". השאלה היא האם על מנת לאפשר לאדם בעל מוגבלות "להנות/ להשתמש" משירות ציבורי, על הרשות מוטלת חובה לממן את עלות החנייה בו? בכל הנוגע לשאלה זו, אין בידי לשון החוק לסייע לי, ולכן אין לי אלא לפרשו בהתאם לתכליתו.[14]

לעמדתי, הן התכליות של מוסד התובענה הייצוגית והן התכליות של חוק השוויון, תומכים במסקנה כי "שימוש/ הנאה משירות ציבורי" – מחייבת מימון של חנייה לנכים במקרים המתאימים, בהתאם להסדר הקבוע בסעיף 4ב לחוק הנכים. אפרט. תכליתו של חוק השוויון היא "להגן על הזכות הבסיסית לשוויון [...] של אדם עם מוגבלות [...] ולעגן את זכותו של כל אדם להשתלבות מלאה והשתתפות פעילה ושוויונית בחברה".[15] כפי שנאמר לא אחת, חוק השוויון מחיל על הרשויות "חובת הנגשה מוגברת [...] מתוקף תפקידן הציבורי ומעמדן".[16] נהיר אפוא, כי על מנת להביא למימוש "חיובי" של הזכות לשוויון, שומה על הרשות לממן, במקרים המתאימים, את חנית הנכה. נוסף לכך, גם תכלית התובענה הייצוגית מחדדת את המסקנה כי זוהי הפרשנות הראויה. בכגון דא הרשות מצויה בניגוד עניינים מוסדי – מחד גיסא עליה לאכוף את החוק ומאידך גיסא יש לה אינטרס למזער את הוצאותיה. על כן, דומני שדווקא במקרים אלו מתחדד הצורך בתפקידה של התובענה הייצוגית ככלי אכיפה פרטי אשר תפקידו להרתיע מעוולים.[17] כפי שקבעה השופטת ברון בעניין בני ברק, "שימוש בכלי התובענה הייצוגית כאמצעי לקידום השתלבותם של אנשים עם מוגבלות בחברה הוא שימוש ראוי, המייצר תמריצים למלא אחר חובת ההנגשה ומסייע בהכוונת התנהגות ובהשגת קידום שוויון הזדמנויות אמיתי".[18] זאת ועוד, חזקה ידועה היא כי "חובתו של הפרשן לתת לטקסט המשפטי משמעות שתמנע תוצאה אבסורדית".[19] בנסיבותינו, נראה לי מתבקש לומר כי אין זה סביר שכנגד תאגיד, אשר כפוף לכללי המשפט הפרטי, בהם "החירות היא הכלל, ועקרון השוויון הוא החריג לו"[20] ניתן להגיש תובענה ייצוגית בעילה לפי חוק הנכים וכנגד המדינה, שאין חולק כי חובתה לנהוג בשוויון, לא ניתן להגיש תובענה כאמור.

סיכומו של דבר, באמצעות פרשנות תכליתית של חוק השוויון, ניתן למצוא "נתיב עוקף תוספת שנייה", אשר מהותית, יאפשר הגשת תובענה ייצוגית כנגד המדינה בעילה לפי חוק חנית נכים. ככל שתובענה ייצוגית כאמור תוגש, יש לעשות כן בבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.[21]

[1] ת"צ (מחוזי ת"א) 40629-09-20 מי-טל נ' מדינת ישראל (נבו 23.2.2025) (להלן: "עניין מי-טל").

[2] שם, פס' 8-10.

[3] שם, פס' 43.

[4] שם, פס' 61.

[5] שם, פס' 60.

[6] שם.

[7] רע"א 2299/23 זילברברג נ' פרו, פסק דינו של השופט (כתוארו אז) עמית (נבו 15.8.2023).

[8] ע"א 4110/18 פלונית נ' קדימה מדע-חינוך לחיים בע"מ, פס' 7 (נבו 7.11.2019).

[9] רע"א 2701/97 מדינת ישראל נ' צ'רטוק, פ"ד נו(2) 876, 885(2002) .

[10] ראו למשל: עניין מי-טל, לעיל ה"ש 1; כן ראו ת"צ (מחוזי מרכז) 35233-01-12 קרואני נ' מדינת ישראל, המוסד לביטוח לאומי סניף כפר סבא (נבו 23.7.2012); ראו גם ת"צ (מינהליים י-ם) 32425-08-12 זליגר נ' עירית ירושלים (נבו 23.7.2013).